על ביקורת עצמית ויתרונותיה


לפעמים אנחנו מבקרים עצמנו בלי סוף על נושא מסויים. למשל: אני לא מקדיש מספיק זמן לילדים שלי. גבר יכול  לבקר את עצמו, ולנסות ולדחות מעל עצמו את הביקורת-העצמית הזו: "לא, אני מגזים, אני כן נמצא איתם מספיק, והם גם לא כל-כך זקוקים לי בגיל הזה." כך הוא יאמר לעצמו כשהביקורת העצמית הזו עולה בו.

אבל לעיתים הדחייה של הביקורת העצמית יכולה להיות החמצה. היא יכולה להיות החמצה מפני שהביקורת-העצמית שלו אומרת לו משהו חשוב: "משהו בך דורש ממך יותר. משהו בך יהיה מאושר יותר ומרוצה יותר – אם תבלה יותר זמן עם ילדיך. "

ואם הוא יסכים להאזין לביקורת-העצמית שלו, ובאמת יבלה יותר זמן עם ילדיו, הוא יוכל אולי להבחין שהוא באמת מרוצה מעצמו יותר. הוא מסתובב ללא נקיפות-מצפון, וחש שעשה משהו חשוב עבור ילדיו ועבור עצמו.

ואני כותבת על הנושא הזה אולי כי אנחנו חיים בתרבות, שמשתדלת להוריד מאיתנו רגשות אשמה וביקורת עצמית. לפעמים אפילו יותר מדי. אולי כי לפעמים מי שיש בו ביקורת עצמית רבה מדי – כבר לא מאזין לביקורת העצמית הנכונה והבונה של עצמו.

אז תאזינו לפעמים לעצמכם. לא רק לחלומות ולפנטזיות, אלא גם לביקורת העצמית. אם תנסו ליישם אותה, אולי באמת תרגישו טוב יותר עם עצמכם. תוכלו לטפוח לעצמכם על השכם, מבחינה נפשית.

וזה הרי מה שאנחנו הכי צריכים, לא? להיות מרוצים בעצמנו מעצמנו.

 

אשמח לקרוא את תגובותיכם. באמת. הוסיפו אותן כאן למטה.

 

להתראות,

רחל