ארכיון הקטגוריה: כשפסיכולוגים מדברים

כשפסיכולוגים מדברים

(רשימה שפורסמה בynet –בריאות ועוררה הדים רבים)

הכותרת הזו, שאומרת "כשפסיכולוגים מדברים", לא נכתבה סתם. היא נכתבה משום שלא פעם שמעתי תלונות ממטופלים על כך, שפסיכולוגים שאצלם היו בטיפול פסיכולוגי – לא דיברו מספיק. המטופלים ממש הרגישו, שהם לא קיבלו מה שהיו צריכים מאותם פסיכולוגים – משום שהפסיכולוגים האלו שתקו רוב הזמן, או רק אמרו משהו בסוף, ולא הרבה.

מדוע קורית התופעה הזו, שבה פסיכולוגים ממעטים מדי לדבר בטיפול פסיכולוגי?

קודם כל חשוב להקדים ולומר, שלא כל הפסיכולוגים ממעטים כך לדבר בטיפול הפסיכולוגי. ישנם פסיכולוגים שמדברים יותר. אבל אני בכל זאת רוצה להתייחס לתופעה הרווחת של פסיכולוגים, שלהרגשתם מטופליהם שותקים יותר מדי בטיפול הפסיכולוגי.

השתיקה הזו בטיפול הפסיכולוגי, למי שאינו יודע, נועדה לכמה מטרות, והן: 1. לתת למטופל אפשרות להביא את התכנים החשובים בעיניו ולהתבטא בחופשיות בטיפול הפסיכולוגי. 2. לאפשר למטופל להגיע בעצמו להבנות ולהחלטות, כדי לפתח אצל המטופל עצמאות. 3. לאפשר לפסיכולוגים לשמור על נייטרליות, כך שלא ישפיעו על המטופלים בטיפול הפסיכולוגי, באופן שאינו מתאים למטופלים. כך למשל פסיכולוגים יימנעו לעיתים קרובות מלהביע דיעה או להשפיע על מטופל, וזאת כדי שלא להשתמש בסמכות שלהם בצורה לא נכונה, ולאפשר למטופל להגיע להחלטות עצמאיות ונכונות.

זה על קצה המזלג מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים הרבה.

ומדוע מטופלים רוצים שהפסיכולוגים ידברו יותר בטיפול הפסיכולוגי?

 לדעתי בגלל כמה סיבות:

 1. הם רוצים לשמוע הסברים מקצועיים על מצבם מפי הפסיכולוגים.

 2. הם רוצים לשמוע הכוונה ודיעה לגבי מצבם.

 3. הם רוצים להרגיש שהפסיכולוגים מתאמצים בשבילם ועוזרים להם, ודיבורים רבים נותנים יותר הרגשה של מעורבות ואכפתיות מצד הפסיכולוגים.

 4. המטופלים מרגישים שהמצב, שבו הפסיכולוגים מרבים לשתוק, אינו מצב טבעי של שיחה או קשר אנושי. הם רוצים יותר הדדיות בטיפול הפסיכולוגי, והדדיות מתבטאת בכך שהפסיכולוגים ידברו יותר.

ומה דעתי בנושא הזה? דעתי בנושא הזה, שלעיתים קרובות זה באמת עוזר כשפסיכולוגים בטיפול הפסיכולוגי מדברים יותר. כמובן, שתמיד יש יוצאים מן הכלל, ובהחלט ישנם מטופלים שמאוד מתאימה להם השתיקה של הפסיכולוג. אבל רוב המטופלים מרגישים, בצדק, לדעתי, שהם זקוקים ליותר דיבורים מן הפסיכולוגים.

והייתי רוצה בקצרה למנות כאן כמה דברים שהפסיכולוגים יכולים לתת למטופלים כאשר הם מדברים יותר:

 1. הסברים פסיכולוגיים מקצועיים מפורטים לגבי הבעיות שעליהן המטופלים מספרים, תוך שילוב ידע מחקרי וקליני שהפסיכולוגים יודעים, והמטופלים אינם יודעים.

 2. סיפורים הלקוחים מן החיים (משלים, אגדות, סיפורים מהתנ"ך, מקרים ידועים, וכו') הממחישים בעיות דומות של המטופלים – ואיך הן נפתרו.

3. לימוד טכניקות שיכולות לעזור למטופלים בחיי יום-יום כמו: הרפיה, מדיטציה, היפנוזה, ורישום ומעקב אחרי הבעיות.

 4. מתן תרגילים ומשימות לבית, שחלקן מבוססות על הטכניקות שנלמדו.

5. הבעת דיעה ועמדה בנושאים שהם  ברורים, כמו במצבים שבהם ברור שהמטופל פוגע בעצמו בהתנהגותו הנוכחית.

6. וכמובן, כשפסיכולוגים מדברים בטיפול הפסיכולוגי הם יכולים לתת את כל אותן התערבויות, שהפסיכולוגים בדרך כלל עושים, כמו: שיקוף רגשות, פירוש, ניתוח ההתנהגויות של המטופל – כולל סיבותיהן ותוצאותיהן, וניתוח היחסים שקורים בחדר – כדוגמא למה שקורה למטופל בחיי היום-יום שלו.

כל ההתערבויות האלו שפירטתי, כולל התערבויות נוספות שלא פורטו כאן, הן התערבויות שהפסיכולוגים בטיפול הפסיכולוגי יכולים לעשות. שימוש בהתערבויות האלו יביא לכך שהפסיכולוגים ידברו יותר, וזה יגרום לדעתי, למטופלים להיות מרוצים יותר ולטיפול הפסיכולוגי להיות טוב ויעיל יותר.