ארכיון תגיות: הדרכת הורים

ללמוד מהילדים

בכלי התקשורת השונים כותבים ומסבירים לנו שאנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו.

וזה נכון – צריך לחנך ילדים.

אבל אפשר גם ללמוד מהילדים שלנו.

יחסי הורים וילדים

גם לילדים מותר להוביל וללמוד

ברור לכל המבוגרים בדורנו, שהילדים שלנו מלמדים אותנו כיצד להשתמש בכל הטכנולוגיה המתקדמת, שאינה נהירה לנו, המבוגרים. הם מלמדים אותנו על סבך הפייסבוק, האינסטגרם ואיך פותרים בעיות שונות במחשב. הם מלמדים אותנו איך משתמשים בטלפונים הניידים. הם מלמדים אותנו להוריד תמונות. הם מלמדים לא רק אותנו, דור ההורים, אלא גם את דור הסבים. הדור הצעיר הנוכחי יודע דברים רבים, שאנחנו והורינו איננו יודעים. המשחקים האינסופיים שלהם במחשב, שכל-כך הרגיזו אותנו לפעמים, לימדו אותם להיות "אלופים" ברזי הטכנולוגיה, וכעת אנחנו באים אליהם, כדי שידריכו אותנו.

כל דור חדש נועד כנראה לא רק להתחנך, אלא גם ללמד את התרבות העדכנית והחדשה ביותר, שההורים עוד לא למדו, והילדים, בסקרנותם ובפתיחותם – קלטו ואהבו.

כך למשל,  דור ההורים הנוכחי, בהשפעת שנות ה-60 וה-70,  לימד את הוריו להתלבש בצורה חופשית יותר, לרקוד בריקודים חופשיים יותר ולדבר בצורה חופשית יותר. דור הסבים לימד את הוריו איך לא להיות "גלותיים" – הם יותר ישראליים מהוריהם, שעלו לארץ. הדור שעלה לארץ לימד את הוריו, שצריך לעזוב מדינות שונאות וישנות.

נכדינו כבר ילמדו גם את ילדינו דברים חדשים, שהם יחששו ויתנגדו להם בתחילה.

וכמובן שלא רק חידושים תרבותיים וטכנולוגיים אנחנו לומדים מילדינו. אנחנו לומדים מהם שלל שינויים נפשיים:

אנחנו לומדים מהם כשהם תינוקות שנתינה גדולה וקימות מעייפות בלילה גורמות לאהבה גדולה ולהנאה.

כשהם ילדים אנחנו לומדים להציב גבולות ולהיות קשוחים, אם לא היינו כאלו לפני כן.

כשהם מתבגרים אנחנו לומדים לדובב אותם, ולהציב להם גבולות בצורה עדינה וחכמה.

וכל הזמן הם מלמדים אותנו, הילדים שלנו, להתרכך: להנמיך סופראגו, כלומר להנמיך ערכים נוקשים וגבוהים מדי – כדי להתחבר למה שהם אוהבים ומעריכים.

כן – אנחנו חיים עם דור אחר, שאנחנו חייבים ללמד אותו, אבל גם ללמוד ממנו.

ותהליך הלמידה ההדדי הזה יכול להיות מהנה ומפתיע ולהפוך את דרך ההורות למרתקת וטובה יותר.

על הלמידה ההדדית הזו אני מדברת לא פעם עם הורים בהדרכת הורים, שהיא חלק מהטיפול הפסיכולוגי בילדים ובמתבגרים. אני מנסה לעזור להורים להבין, שגם הילדים והמתבגרים שלהם צודקים לפעמים. אני גם נותנת להם לגיטימציה ללמד את הילדים שלהם מה שחשוב בעיני ההורים, אבל גם ללמוד מהילדים שלהם. למשל ללמוד מהילדים ומהמתבגרים, שהאייפון אינו נורא כל-כך. או שאפשר ליהנות ולהכיר חברים נחמדים דרך רשתות חברתיות, ושהמחשב אינו בהכרח מסוכן. או ששתיית אלכוהול בצורה בטוחה אינה שלילית. 

אז מה אתם לומדים מהילדים שלכם? האם תוכלו לשתף אותנו כאן? אשמח אם תשתפו.

שלכם,

הורים וילידם

מתבגר עם ערכת די.ג'יי. – עוד דרך לאהוב מוסיקה

רחל

 

רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

 

 

 

להבין ילדים

איך להגיב כשהילד סובל?!

השאלה הזו היא שאלה חשובה, ולעיתים קרובות אני מייעצת להורים בטיפול הפסיכולוגי לגביה. הורים תמיד מתלבטים: מה לענות לילדים שלהם, כאשר הילדים במצוקה?! איך להגיב אם הילד בא וסיפר, שחלם חלום מפחיד? אם הילדה בוכה ומוחה על כך שאחותה משתלטת על שלט הטלויזיה תמיד?

מה עושים?! מה אומרים לילד?!

טפלו בו בהבנה ובעדינות

טפלו בו בהבנה ובעדינות

ולא לחינם הורים מתלבטים איך להגיב: התגובות שלהם באמת חשובות עבור הילד. הילד, או הילדה, מצפים מן ההורים לתגובה אמפתית, אוהדת ותומכת. ההורה הוא לרוב הדמות המשמעותית ביותר עבור הילד, ואם הוא יגיב בצורה טובה עבור הילד באותו רגע של משבר רגשי – הילד יפנים לתוכו דמות טובה וחיובית, וגם יידע יותר טוב בעתיד להתמודד עם הרגשות שלו ברגעי משבר.

הנטיה הטבעית של ההורים היא לשכך את הכאב הרגשי של הילד, ולנסות לומר משפט משכנע, שמסביר שהמצב אינו כל-כך גרוע. כך אמא תאמר לילדה, שסיפר מזועזע על חלום מפחיד: " אל תחשוב על החלום, תחשוב על דברים טובים!" או אב יאמר לביתו: "היא משתלטת לך על השלט כי היא רוצה לראות תוכנית עכשיו. תני לה לראות, ואחר-כך גם את תראי, חבל לבכות על שטויות!"

התגובות האלו נאמרות מלב אוהב של הורים, המנסיםלהרגיע את הכאב. לא פעם, מה שעוזר בתגובה של ההורה אינו התוכן של מה שאמרו, אלא עצם הנכונות שלהם להיות ברגע המצוקה ולנסות לעזור. גם הטון, שבו נאמרו הדברים, חשוב: כשהילד מרגיש שההורה דיבר אליו בטון מרגיע, ואולי גם שם ידו על כתפו או על ראשו – הוא כבר מרגיש טוב יותר, ללא קשר לתוכן הדברים שההורה אמר.

אבל אני רוצה לתת עצה חשובה  להורים, שמנסים להרגיע ולנחם: קודם כל תהיו אמפתיים ומבינים לרגשות הילד. אינכם חייבים "לשכנע" אותו שהוא אינו צודק במה שהוא מרגיש, ולשנות את דעתו או את רגשותיו. הילד זקוק קודם כל להבנה ולאמפתיה למה שהוא מרגיש.

אמירות אמפתיות יכולות להיות: "אוי, אתה בטח מה זה מפוחד מהחלום המלחץ הזה…" או: "את בטח מה זה כועסת וזועמת על רינה, שלקחה לעצמה את השלט כי היא הגדולה!".

אמירות מבינות כאלו יכולות להרגיע את הילד מאוד. הוא מבין באותו רגע, שההורה מבין אותו, ומה באמת עובר עליו. הילד נרגע אז בעזרת ההבנה של ההורה.

אחר-כך כמובן ההורה יכול להוסיף עוד אמירות חיוביות ומשכנעות, כמו: "מחר נצייר את המפלצות האלו שבחלום אז הן כבר לא יפחידו אותך בחלומות ככה", או "אני אדבר עם רינה עוד מעט איך תתחלקו להבא בשלט של הטלויזיה", או: "בואי שבי קצת על הספה, נגבי את הדמעות, אל תבכי כל-כך הרבה". האמירות השמכנעות תעזורנה יותר – אם הן נאמרות אחרי שהתחברנו קודם לרגשות של הילד והבנו אותם.

אחר-כך תראו לו את שליש הכוס המלאה

אחר-כך תראו לו את שליש הכוס המלאה

אז בברכת התערבויות מרגיעות  וטובות לכל ההורים האכפתיים – אפרד ממכם היום,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית, אשדוד

ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

הורים לא מושלמים

לא נתנו סביבה מושלמת לילדינו

שביל ההורות אינו קל

הורים וילדים פוסעים יחד בשביל המשותף שלהם

להורים יש צורך טבעי לתת לילדיהם את המיטב. הם רוצים להיות מסוגלים לומר לילדים את המשפטים הכי מתאימים כשהם נוזפים בהם. הורים רוצים לתת לילדיהם חדר טוב בבית, דירה יפה לכל המשפחה, טלפון נייד שלא יתביישו בו מול חבריהם. וכמובן: הורים רוצים לתת לילדיהם גם את התיגבור הלימודי הכי טוב, שהם יכולים לתת להם. אה, וכמעט שכחתי: הורים גם רוצים שילדיהם יתלבשו יפה, שירגישו טוב עם הבגדים שלהם ועם הגוף שלהם. ושהאחים שלהם לא יפגעו בהם בתוך המשפחה…

הורים רוצים לתת לילדיהם המון. באופן טבעי ומולד הורים רוצים לתת לילדיהם את הסביבה הכי טובה לגדול בה. זהו אינסטינקט, שגם החתולות בדשא בגינת ביתנו חשות כלפי הגורים שלהן…

הורים רוצים לתת לילדיהם את המיטב בכל תחום, שהם מודעים לו ומכירים אותו. אם הורים נזכרים, ששכחו לחזק תחום מסויים עבור ילדיהם, הם נבהלים ונוזפים בעצמם. הם יכולים לומר לעצמם אמירות כמו: "אוף, איזו אמא אני, איך לא תיגברתי את בני מספיק במקצוע האנגלית… עכשיו הוא חלש באנגלית…" . או: "אוף, איך לא הבנתי כל השנים, שאחותו נורא פוגעת בו… באיזו סביבה הוא גדל?! איזו מין אמא אני, שלא שמתי לב, שהוא נפגע כל השנים האלו יותר מדי מאחותו…". ומה עם גבולות? לפעמים אנחנו גם כועסים על עצמנו, שלא לימדנו את ילדינו איך להתנהג יפה. או שלימדנו אותם דרך-ארץ, כמו שאומרים, אבל עשינו זאת בקשיחות מוגזמת. "אולי פגעתי בילד האהוב שלי, לתמיד?! " אנחנו יכולים לחשוב לעצמנו…

וכמובן, שככל שאנחנו מרגישים, שאותנו לא גידלו כל-כך טוב – אנחנו רוצים יותר לפצות את ילדינו.  "בי פגעו במילים קשות? אני אשמור על ילדי מכל משמר כשאני מעירה להם. ממני חסכו בגדים?? אני אקנה להם את הבגדים שהם זקוקים להם. אני גדלתי בסביבה דלה, בלי חוגים ובלי העשרה תרבותית טובה?? אני אשתגע כדי לתת לילדי את כל החוגים שהם רוצים ולא רוצים…"

אבל מתישהוא, ובדרך כלל כבר בתחילת הדרך של ההורות, עוד כשילדינו תינוקות – אנחנו מתחילים להיכשל במטרות הפרפקציוניסטיות שלנו. כבר כהורים לתינוקות איננו מצליחים לתת לילדינו את הגידול המושלם הזה, את הסביבה המושלמת הזו, שרצינו לתת להם: אנחנו עצבניים. עייפים. לא תמיד מבינים מה עושים כשהילד בוכה… לפעמים אנחנו רבים עם הבעל, ואז יוצרים מתח מיותר עבור התינוק הצעיר…

אנחנו מתחילים להבין במהלך ההורות, שאנחנו אולי מנענו מילדינו תקלות, שאנחנו עברנו בילדותנו, אבל אנחנו מביאים עליהם צרות אחרות בהורות שלנו: "אולי אנחנו קשוחים מדי?? אולי אנחנו יותר מדי חברים שלהם?? אולי אנחנו חלשים גופנית לפעמים, ואותנו דווקא גידלו הורים חזקים גופנית?? למה זה יגרום להם, בשם אלוהים?? מה יהיה?? מה יעשו להם ה"טראומות" האלו, הבעיות האלו, שאיתם אנחנו מגדלים אותם…?! איזו מין סביבה, בשם אלוהים, אנחנו אומרים לעצמנו, אנחנו נותנים להם?! איזה מין הורים אנחנו?? איך אנחנו עושים להם את זה…?!"

אלו נזיפות עצמיות קשות. עכשיו אני כותבת את משפטי הנזיפה העצמית האלו בהומור מסויים, תוך שאני מנסה להמחיש לכם עד כמה קיצוניות יכולות להיות המחשבות של ההורים. אבל בעצם, אלו מחשבות, שמחרידות כמעט כל הורה. ואלו מחשבות טבעיות, שאפשר גם לגדול בעזרתן כהורים. רגשות האשמה האלו הם חלק מתהליך ההורות, כנראה, לכל מי שרוצה להיות הורה טוב. וכולנו רוצים להיות הורים טובים. גם הבעייתיים והמופרעים והקשים שבינינו… גם החלשים והעדינים וחסרי-הכוחות שבינינו… וגם הוורקוהוליסטיים שבינינו רוצים להיות הורים טובים. וגם הנשים, שעסוקות מאוד בגיזרה שלהן, ובמכוני הכושר שלהן ובציפורניים היפות והאדומות שלהן… גם הן רוצות מאוד להיות אימהות טובות… וגם אנשי ההייטק שנוסעים המון לחו"ל… ואנשי צבא הקבע שלא נמצאים הרבה בבית… כולם כולם רוצים להיות הורים טובים…כן…

ואז אני נזכרת מה אבא שלי היה אומר על כל מה שאני כותבת כאן. אבא שלי היה אומר: "אין מה לעשות. כל הורה צריך לתת לילדים שלו קצת טראומות…". כן, אבא שלי, שגדל בילדותו בירושלים הישנה, במאה-שערים, בן לאשכנזים חרדים, שחיו במשך מאות שנים בצפת, חברון, טבריה וירושלים, הבין כנראה כבר מילדותו, שצריך להסתפק במועט לעיתים קרובות… אבני ירושלים לימדו את זה… כנראה שהחברה החרדית ההיא הבינה, שמהאבנים של ארץ-ישראל לא יוצאים הרבה מים, ורק מעט עשבים וצלפים ותאנים, שמהם אפשר לחיות. לחיות, אבל בצניעות, במידה, בהסתפקות במועט. שאפשר לבקש רק מה שיש. כך למשל, בזמן המצור על ירושלים במלחמת השחרור, כשהאנשים החרדים האלו לא קיבלו אספקת מזון ומים – סבתא של אבא שלי עשתה קציצות מעלי חוביזה. את המים שאבו מבורות של מים, ובסתיו המים כבר לא היו כל-כך טובים, אתם מבינים… ככה הם חיו. ועד היום הם תולים את הכביסה הלבנה והיפה שלהם בין חצרות בתי האבן הישנים, ומייבשים אותה באוויר הירושלמי הקריר והמייבש. הרי לא לכולם יש כסף למייבש כביסה ולחשמל שהוא צורך. בחברה החרדית הזו לא רוצים לתת לכל ילד חדר נפרד או אייפון. הם כן רוצים, כמובן, להצליח במונחים שלהם: הם רוצים להתחתן בשידוך טוב, ושהבנים יהיו עילויים בתורה… הם רוצים בגדים יפים בחגים… אז גם להם יש שאיפות גדולות משלהם… ולא, לא נראה לי שזו החברה האידיאלית, אבל יש לנו כנראה מה ללמוד מהם. כפי שלהם יש מה ללמוד מאיתנו, מהחברה החילונית…

אז אנסה לסכם.

אסכם, שכנראה אי-אפשר להיות הורים מושלמים. שניסינו כהורים לתת סביבה טובה יותר ושונה ממה שאנחנו קיבלנו. והצלחנו למנוע חלק גדול מהקשיים, שאנחנו חווינו בילדותנו, אבל אבוי – ילדינו מקבלים סביבה, שיש בה בעיות אחרות, מסוג שונה. וכך לא הצלחנו להיות הורים מושלמים. לא הצלחנו להוכיח להורינו, שיש סביבה מושלמת, ושאם הם היו רק מתאמצים יותר – הם היו נותנים לנו אותה.

אבל בכל זאת אנחנו מקווים, שעם כל הטראומות האלו, ילדינו יתפתחו טוב יחסית. כי כמו שדונלד וויניקוט, פסיכואנאליטיקאי אנגלי נעים וחכם ביותר, היה אומר לי עכשיו, לו הייתי מדברת איתו (הוא כבר נפטר, למרבה הצער): "Rachel, we do not have to be perfect as parents, you know… we just have to try to be good enough…"

ובתרגום לעברית הוא היה אומר: "רחל, לא צריך להיות הורים מושלמים, את יודעת… אנחנו רק צריכים לנסות להיות הורים מספיק טובים… הילדים שלנו זקוקים למפלות שלנו… כשאנחנו חולים, עצובים, רבים עם בן הזוג שלנו – הם פתאום חשים חוסר, ואז הם חייבים לפתח יכולות חדשות, שהן טובות עבורן… אל תדאגי, רחל, " הוא היה אומר לי, " גם את וגם ההורים, שבאים אלייך לטיפול עבור ילדיהם ולהדרכת הורים – כולכם הורים טובים-מספיק… וזה כנראה די מספיק…" ואז הוא היה מפמפם במקטרתו (האם היתה לו מקטרת בכלל, אז באנגליה של שנות החמישים והשישים?? אין לי מושג), וחוזר לשבת בנחת ליד מכתבתו הגדולה בחדר עבודתו. אשתו היתה מביאה לו כוס תה, והוא היה מחייך אליה. ואגב, לוויניקוט עצמו לא היו ילדים…

טוב, אז כאן אסיים. גם הרשימה הזו אינה מושלמת, הרי, אבל אני מקווה שהיא, כפי שוויניקוט היה מנסח זאת – טובה למדי…

אז תודה שקראתם אותי עד עכשיו,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית

ומחברת הספר "93 כלים לאושר", שמלא בהבנות ועצות להורים

הנאה מהקשר

 על התבוננות מיוחדת בילדים שלנו

מתוך ההגות הבודהיסטית עולה באופן ברור מושג ההתבוננות, או מדיטציה. חלק משמעותי מההגעה למצב של שקט נפשי קורה דרך האימון במדיטציה. האימון במדיטציה, כידוע, יכול להתרחש בזמן אימון מוגדר במדיטציה, כאשר המתרגל מתבונן בנשימתו, או במחשבותיו, או בגופו. המדיטציה אבל יכולה להתקיים על כל דבר אחר שקורה לאדם במהלך הערות: על הליכתו, על רחיצת הכלים, על קול דיבורו למטופלים שלו, ועל זרם המים החמים שנופל על גבו המקלחת.

במאמר הנוכחי הייתי רוצה להתמקד בשימוש בהתבוננות לשיפור הקשר עם ילדים. ומדוע?

מוכר לכולם המצב של "ריחוף" מול ילדים, תופעה שיכולה לקרות לעיתים קרובות בזמן משחק, טיפול או שיחה של הורים עם ילדים. מצב זה הוא הפוך למצב שבו בעת פעולות אלו נהיה ב "התבוננות" בילדים.

ב"התבוננות בילדים" הכוונה לכך, שבזמן שאנחנו מדברים או משחקים עם הילדים שלנו, או נמצאים באיזשהוא סוג של תקשורת איתם, שפשוט נהיה מרוכזים במה שקורה. שלא נרחף, שלא נחשוב על משהו אחר, שפשוט נשים לב להם, לתנועות שלהם, למה שהם אומרים לנו, לתנועות שלנו, למה שאנחנו אומרים להם. להיות מרוכזים, להיות שם.

ולמה אני כותבת על זה? אני כותבת כי הרבה פעמים קורה לנו שכשאנחנו עם הילדים, מלאי כוונות טובות להיות איתם, קצת לשחק איתם, לבלות איתם "זמן איכות" וכו', בעצם יוצא שאנחנו לא ממש איתם. לא בכוונה רע, חס וחלילה. מתוך מין חוסר ריכוז, או בגלל שהם לא מדברים הרבה – אז לא צריך להתרכז בדיבורים (כמו עם אדם מבוגר), או סתם מתוך היסח הדעת. ואז אנחנו לא ממש נמצאים בחוויה במלואה. אנחנו בבלון המרחף שלנו.

האם הילד מרגיש את זה? לדעתי כן, בין אם הוא יודע לקרוא לזה בשם ובין אם לא. הילד מרגיש כשדעתו של ההורה מוסחת. הוא לא בדיוק מבין איפה ההורה, ועל מה הוא חושב ומה מטריד אותו, אבל הוא מרגיש שההורה לא ממש מגיב, לא ממש כאן, כלומר – הוא כאן, מולו, אבל הוא לא לגמרי כאן. זה יכול קצת להרגיז, או קצת לפגוע, או סתם לתת תחושה של הורה מנותק.

ואיך זה מרגיש כשמנסים להתבונן בילדים?

אני אנסה לתת דוגמה: למשל, משחק עם ילד. נאמר, משחק עם פוגים עם ילד (הפוגים הם עיגולי פלסטיק שהילדים אוספים היום. צריך במשחק לזרוק את הפוגים, ולהפוך אותם לצד השני, ואז הפוגים שלך. לא משהו מתוחכם מדי.). אפשר לשחק איתו ובד בבד לחשוב על בעיות שהיו לנו היום בעבודה, על האוכל שצריך לבשל למחר, ועל המאמר המעניין שקראנו באינטרנט היום. מי כתב אותו בעצם? וכמה האיש הזה התקדם, באמת, גם אנחנו צריכים להתקדם ככה. ותוך כדי כך המשחק ממשיך. זה לא שאנחנו לא משחקים עם הילד. אנחנו משחקים בתורנו, מנסים גם אנחנו להפוך את הפוגים, מרויחים פוגים או מפסידים אותם, ויש גם תוצאה בסוף, מי מנצח. אבל רוב הזמן חשבנו על העניינים האלו, שנכנסו למוחנו. ובאמת לא בכוונה, זה פשוט קרה. מה לעשות, אנחנו מבוגרים, יש לנו הרבה עניינים שמציפים אותנו, וזה גם לא שלא שיחקנו, הנה, היינו בסדר, שיחקנו עם הילדים שלנו. נתנו להם מזמן האיכות שלנו.

והאפשרות האחרת? האפשרות האחרת היא שמתחילת המשחק נשתדל לעקוב אחרי הילד שלנו. אחרי התנועות שלו, ומה שהוא אומר, ואיך שהוא זורק את הפוגים. ונזרוק את הפוגים בתשומת-לב, ואפילו נקשיב לקול של עצמנו, איך אנחנו מדברים אליו, או צוחקים. ואחר-כך, בחזרה, גם לצחוק שלו, ואיך הוא מסתכל עלינו, ולרגע, העיניים שלנו ייפגשו עם העיניים שלו. וואוו, אילו עיניים יש לו, יפות כל-כך, שמחות עכשיו, על זה שאנחנו מסתכלים עליו, והוא מחייך, איזה חמוד! ליבנו מתרחב. אנחנו מרגישים אהבה. אלו רגעי קסם אמיתיים. אין תחליף להם. המשחק ממשיך ואנחנו ממשיכים להתרכז במשחק, ובילד שלנו, ובעצמנו.

ונכון שגם הניסיון הזה להתרכז לא אומר שנהיה כל הזמן מרוכזים. בכל זאת אנחנו "רחפנים" לעיתים מטבענו, וגם כך תברח לנו המחשבה פה ושם לכל מיני נושאים אחרים. אבל נשים לב לזה, ונשתדל להחזיר אותה למשחק, ולילד, ולמה שקורה בינינו, כמו בתהליך של מדיטציה. וזהו, ייגמר המשחק. עברו עשרים או שלושים דקות מיוחדות מאוד, מרוכזות מאוד, שבהן עברנו רגעים נורא מיוחדים. לא האמנו שמבט כזה של ילד בנו, שנתקל בעינינו, וחיוך כזה שלו, יכולים ככה להרחיב את ליבנו.

האם אפשר לעשות את זה בעוד מצבים? כן, למשל כשמקריאים לילד קטן סיפור. אפשר להתרכז בסיפור ובתגובות הילד, ואפשר תוך כדי הסיפור לרחף ולחשוב על משהו אחר. ואפשר להתבונן בילד קטן שעושה אמבטיה, כשאנחנו שומרים עליו, ואפשר לשמור עליו אבל לחשוב על דברים אחרים. וגם כשכועסים על ילד, או מנסים לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה אפשר להתבונן בתגובות הכעס שלנו ושלו, ואז הכעס ייראה אחרת לגמרי לגמרי. כשנקשיב לקולנו, ולקולו – המריבה תהיה חזקה הרבה פחות משום מה, ואנחנו נרגיש כועסים פחות ומתונים יותר. זה כמובן פחות ספונטני, ודורש ריכוז, אבל שווה לנסות לפעמים.

 וכמובן שאפשר גם ליישם את זה לאנשים אחרים בחיינו: למשל להתבונן בבני-הזוג שלנו באמת, ולהקשיב להם בריכוז, ולהקשיב לטון קולם, ועוד ועוד.

ולא חייבים לעשות את זה כל הזמן. אולי רק מומחים גדולים למדיטציה עושים את זה כל הזמן. רק מדי פעם, כשנחה עלינו הרוח, כשאנחנו ממש רוצים להיות שם, ולהתחבר.

לקבלת מידע נוסף על קשר הורים-ילדים

יצירת משמעת בילדים

 הגיע הזמן לדבר על בעיה שקורית כמעט בכל בית: ילדים אינם ניגשים בקלות לעשות מה שההורים מבקשים מהם, כלומר – להורים קשה להניע אותם. כלומר כשאני  כותבת "להניע ילדים" אני מתכוונת למצב שבו הורים גורמים  לילדים לעשות מה שהם דורשים מהם, שיש אוירה של משמעת.

המילה הזו, "הנעה", שאולה בעצם מתחום הפסיכולוגיה הארגונית, שם משתמשים בביטוי "הנעת עובדים", במשמעות של מכלול המניעים אשר גורמים או מונעים מעובד להתמיד ולבצע את עבודתו בהתאם לדרישות הארגון המעסיק אותו. "הנעת העובדים" במקום עבודה נעשית לרוב על-ידי המנהל שלהם, או האחראי עליהם, כך שהוא זה שעסוק בשאלה הזו בעצם – באילו אמצעים אוכל להניע את העובדים שלי?

ומדוע אני חושבת שכדאי לשאול את המושג הזה, "הנעה", מהתחום של פסיכולוגיה ארגונית, תחום שעוסק ביחסים שבין עובדים למעבידים, ובניהול משאבי אנוש?

האמת היא, שלרוב אני משתמשת בביטוי הזה מול הורים שמדברים בכעס בטיפול על כך, שילדיהם אינם מבצעים בקלות את מה שהם מבקשים מהם. ישנם הורים שממש מתפלאים וכועסים על ילדיהם, שהם אינם מבצעים את מה שהם ביקשו מהם מיד ובקלות, ורואים זאת כבעיה מיוחדת של הילדים שלהם. את ההורים האלו אני מנסה לרוב להרגיע, ואומרת להם, שרוב הילדים ברוב הבתים לא מבצעים מיד ובקלות את מה שהם התבקשו לעשות. ההורים במצבים רבים נדרשים להשקיע מאמץ בהבאת הילדים לבצע את הדרישות שלהם. וכדי להמשיך ולהרגיע את ההורים האלה, אני משתמשת בביטוי הזה של "הנעת עובדים" בהשאלה, ואומרת להורים: "אין מה לעשות, זה התפקיד שלכם כהורים, לבצע "הנעת ילדים". זה תפקיד מתמשך, לא תמיד קל, והרבה פעמים מורגש כלא-הוגן על-ידי ההורים, שהיו מצפים שהילדים יבצעו מיד ובקלות את מה שהם, ההורים, ביקשו מהם."

אז איך עושים את זה, בעצם?

אבל לפני שאנסה לענות על השאלה "איך להניע ילדים", אתן כמה דוגמאות לקושי בהנעת ילדים. למשל: מעירים את הילדים בבוקר והם אינם יוצאים מהמיטה, גם לאחר רבע שעה של תזכורות חוזרות ונשנות, בקשות, לטיפות, הסרת שמיכות וכו'. או דוגמא אחרת: ההורה רוצה שהילד ייגש להכין את שיעורי-הבית שלו, והילד מתמהמה במשחק במחשב ואינו ניגש להכין את שיעורי-הבית. עוד דוגמא? מבקשים מילד בן ארבע לעשות מקלחת בערב, והוא אינו מוכן לבוא. או מצב, שבו האמא סיימה להכין את ארוחת הערב, והיא קוראת לכל הילדים להגיע למטבח כדי לאכול, ואף אחד לא מגיע מפני  שהם עסוקים, כל ילד בענייניו, או בעניינים משותפים יחד.

המצבים האלו שאני מתארת הם כל-כך רגילים, יומיומיים, ושכיחים. לאיזה הורה הם לא מוכרים?

ויחד עם זאת המצבים השכיחים והחוזרים האלו על עצמם יכולים לפעמים ממש  להיות לעול נפשי כבד על ההורים, שצריכים במשך היום, במצבים שונים ומגוונים, לחשוב לעצמם: מה אני עושה עכשיו כדי שיעשו מה שביקשתי? ולמה, בשם אלוהים, הם לא באים ועושים את זה ככה, בקלות, בלי שאצטרך להשקיע כאן מאמץ מיוחד, או כעס, או השתדלות, או חזרה על עצמי?

בעבודתי אני פוגשת לא מעט הורים שהמאמץ היומיומי המתמשך הזה, שהוא חלק לא קטן מ"עבודת ההורות", מרגיז אותם ו"משגע" אותם. הם מוכנים היו להמשיך להתמודד עם בעיות אחרות בהורות, אבל שייקחו מהם את הצורך הזה לגרום כל פעם מחדש לילדים לזוז ולעשות את מה שהם ביקשו מהם לעשות, את מה שהם צריכים לעשות.

בספרו של חיים עמית, " הורים כמנהיגים – להיות הורה משפיע". עמית מתייחס לשאלה הכללית הזו, של הצורך של ההורים להשפיע על ילדיהם, ושל הקושי של ההורים לעשות זאת. עמית מציע למעשה שבעה גורמים שיכולים לעזור להורה להיות משפיע יותר, והם: חשיבה אסטרטגית, דוגמא אישית, הצבת גבולות, תקשורת דיאלוגית, העצמה, שותפות הורית, וגמישות. אין זה מקרי, שגם עמית משתמש בדימוי של ההורה כ"מנהיג", ובספרו הוא מצטט מודלים ומחקרים מתחום הפסיכולוגיה הארגונית.

אבל בעוד עמית מתייחס לשאלה הכללית של השפעה על ילדים, אני רוצה כאן להתייחס לבעיה הספציפית של הנעת ילדים לעשות מה שההורה ביקש. לפי התרשמותי, הבעיה הזו מקשה על רוב ההורים, ועושה בעיניהם לפעמים את ההורות, ברגעים מסוימים, לתפקיד קשה ומרגיז. אם להורים היה "ארגז כלים" טוב יותר, כלומר דרכי התמודדות מוכרות ושימושיות, על מנת להתמודד עם הנעת ילדים – ההורות היתה עבורם קלה ונעימה יותר.

אבל לפני שאגיע להצעות כיצד אפשר להניע ילדים חשוב לי להסביר את החשיבות של הנעת ילדים עבור הילדים. לא פעם, כשההורה יודע שההנעה הזו שהוא עושה עכשיו תיתן הרבה לילד, בהווה ובעתיד, הוא עושה אותה בנכונות גדולה יותר ועם פחות תיסכול.

כאשר ההורה מניע את הילד לעשות את שעל הילד לעשות הוא לא סתם עושה מעשה מעיק ומרגיז עבורו ועבור הילד. בעמידה על כך שהילד צריך לעשות את הפעולה הזו או האחרת, ההורה בעצם בונה אצל ילדו יכולות חשובות מאוד, שילוו את הילד כל חייו, ויהפכו את תיפקודו ואת אישיותו למסתגלים יותר ומצליחים יותר. החזרתיות שבהנעת הילד, כי הרי ההורה מניע את ילדו כמה פעמים ביום, במשך אלפי ימים בילדותו, עוזרת לילד להפנים ולחזק יכולות אלו, מבחינה רעיונית ומעשית, שוב ושוב.

אם כך מהן היכולות שמקנה ההורה לילד בכך שהוא מניע אותו? אמנה כאן מספר יכולות:

א.    עשיית דברים שאינם נוחים ברגע הנוכחי – כאשר ההורה מניע את ילדו, הילד נדרש להתגבר על עצמו, לעזוב את מה שנעים לו לעשות עכשיו, ולגשת לעשות משהו אחר. בכך הוא בעצם לומד להתחיל לעשות דברים – גם כשאין לך חשק. היכולת הזו היא חשובה ביותר, ומחקרים של השנים האחרונות, כמו גם מסורות עתיקות, מראות שהיכולת הזו להתגבר על הצורך הרגעי ולעשות גם מה שלא נוח באותו הרגע – חשובה מאוד בהשגת אושר אמיתי וסיפוק בחיים ( מי שרוצה לקרוא יותר על זה, מוזמן לעיין בספרו של פרופ' זליגמן "אושר אמיתי). ילד שלומד שלעיתים קרובות צריך להתחיל לעשות פעולה גם כשברגע הראשון אין לך חשק לפעולה הזו – יש לו סיכוי נמוך יותר לסבול מהפרעות של קשב וריכוז (המאופיינות במצבים של חוסר-שליטה פנימית), לסבול מהפרעות של דיכאון (הקשור לקושי להתחיל לעשות דברים), ועוד מבעיות רבות ומגוונות.

ב.     גבולות וסדר – ילד שניגש לעשות מה שהוא צריך לומד שלכל דבר יש את הזמן שלו, ושחשוב לעמוד בגבולות ולחיות חיים מסודרים. שוב, הלמידה הזו תקנה לו את היכולת להכניס סדר לחייו, ליצור לעצמו פעילויות שהוא יבצע בצורה אחראית, ולנהל את עצמו במצבים הדורשים גבולות וסדר – ואלו למעשה רוב המצבים בחיים. ילדים שמתקשים ביכולות של גבולות ובסדר עלולים לפתח בעיות של הפרעות קשב וריכוז, וגם בעיות התנהגות ומשמעת.

ג.      קבלת סמכות – בכך שההורה מלמד את הילד לעשות מה שהוא ביקש ממנו, הוא למעשה מלמד אותו יכולות של ציות סביר למקורות סמכות. הילד ימשיך ויפגוש בחייו עוד הרבה דמויות סמכות, ביניהן מורים, מפקדים, מרצים, מנהלים ועוד. אם הוא יידע שציות סביר לדמויות אלו הוא חשוב – זה יקל מאוד על חייו.

ד.     התחשבות בצרכי הזולת ובצרכי עצמו– כשההורה עומד על כך שמה שהוא ביקש יתבצע – הוא מלמד את הילד את היכולות להתחשב בזולת וברצונותיו. במקרה זה הזולת הוא ההורה, אבל בהווה ובעתיד הזולת שבו צריך וכדאי להתחשב יהיה החברים, האחים, בן-הזוג או בת-הזוג וכו'. כמובן שחשוב שההורה לא ידרוש "ציות עיוור", אלא היענות שיש בה גם אפשרות למשא ומתן ולהתחשבות גם ברצונותיו של הילד. כך ההורה ילמד את הילד את היכולת להתחשב ברצון הזולת, אבל גם את היכולת לבטא את צרכיו ובקשותיו שלו ולעמוד על שלו.

ה.    עשיית פשרות – הנעת הילד דורשת מן ההורה להציב את דרישתו שלו, אבל גם מאפשרת לו להקשיב לרצונותיו של הילד, ולהציע פשרה, שתהיה מוסכמת על שני הצדדים. היכולת הזו לעשיית פשרות היא יכולת חשובה, שמוקנית כך גם לילד, ואיתה גם היכולת לראות דברים לא "בשחור-לבן", אלא ב"אפור", המרגיע יותר והמאפשר לכולם רצון ודיעה.

ו.        דאגה וטיפול עצמיים –  אסור כמובן לשכוח את הסיבה הבסיסית שבגללה הורים מניעים ילדים לעשות דברים: ההורים רוצים שהילד יטפל בעצמו וידאג למילוי הצרכים הבסיסיים שלו, כמו: מזון, שינה, חובות לימודיים, וקשר משפחתי (שמוענק בארוחות המשותפות). ההורה, שמניע את ילדו לעשות את המשימות, למעשה דורש מהילד לטפל בעצמו בצרכים החיוניים שלו, ובכך גם דואג לו כמובן – בהווה, וגם מלמד אותו את היכולת לדאוג לצרכיו הבסיסיים. כך למשל אני פוגשת לפעמים בקליניקה מבוגרים, המספרים, שהוריהם לא דרשו מהם דברים בסיסיים, כמו צחצוח שיניים, בילדותם. עד היום לאדם כזה יכולה להיות פגועה היכולת למלא את הצורך הבסיסי הזה של דאגה לגופו.

רשימת היכולות הזו היא חשובה בעיני, משום שהיא מבהירה למעשה עד כמה הנעת הילדים, אותה עבודה שגרתית, חוזרת על עצמה, ולא פעם מרגיזה – היא מעשה מאוד חשוב שההורה עושה עבור ילדו. מעשה זה של הנעת ילדים, שחוזר על עצמו שוב ושוב, מספר פעמים ליום, מעניק לילד בחזרתיות שלו, את אותה הקנייה והפנמה של היכולות החשובות שציינתי קודם. ואין תחליף, חשוב לציין כאן, לאותה חזרתיות שגרתית, שאותה חווה הילד אלפי פעמים בילדותו, כאשר מניעים אותו לעשות דברים. ילדים אינם לומדים לעשות דברים בהוראה אחת או שתיים – החזרתיות המתמשכת הזו מלמדת אותם את אותן יכולות, שחשובות כל-כך כדי להתפתח היטב.

ולבסוף, אפרט כאן עכשיו את ההצעות שלי להתמודד עם קשיים בהנעת ילדים במשפחה. חלק מן ההצעות קשורות לשינויים בתפיסה הפנימית של ההורים, וחלק הן הצעות מעשיות, או בלשון העם – "טיפים":

1.)   קבלת הבעיה כנורמלית וטבעית – כאשר ההורים מקבלים את העובדה שברוב הבתים בתרבות שלנו יש קושי בהנעת ילדים, הם כועסים פחות על הילדים המסוימים שלהם.

2.)   הבנת חשיבות ההנעה – כאשר ההורים מבינים שהנעת ילדים היא חלק חשוב בהורות משום שהיא עוזרת לבנות אצל הילד יכולות חיוניות, הם חשים טוב יותר עם העבודה הקשה והחזרתית.

3.)   לוודא שהילד מקשיב לדברי ההורה – חשוב שלפני שההורה מתחיל לדבר אל הילד – הוא יוודא שהילד מקשיב לו. לא פעם ילדים שקועים מאוד בתוכנית בטלויזיה, או במשחק, וההורה יכול לבקש משהו כמה פעמים, ורק אז להבין שהילד לא ממש הקשיב למה שהוא אמר לו. לכן כדאי לשאול לפני כן את הילד אם הוא מקשיב, לא להתחיל לדבר לפני שהילד מתבונן במבוגר ופנוי להקשיב.

4.)   ביטוי ספונטני וטבעי מצד ההורה – חשוב שההורה יהיה מסוגל לדבר אל הילד באופן טבעי וספונטני, ללא רשמיות או הגנתיות מיותרות. כך למשל במקום לומר לילד: "תיגש להכין את שיעורי הבית שלך" אפשר להתבטא יותר בחופשיות ולומר משהו כמו: " אני יודעת שלא בא לך להכין שיעורי בית עכשיו, אבל אין ברירה, זה התפקיד שלי להזכיר לך, אז יאללה – לעבודה, חמודי!" צורת ביטוי זו מאפשרת להורה לומר את מה שהוא מרגיש לגבי המצב שהוא נמצא בו ושהילד נמצא בו, וגם לשלב הומור וצורות ביטוי שמושכות את תשומת-ליבו של הילד, והופכות את המילים של ההורה למשמעותיות יותר ומשכנעות יותר. ברור שבביטוי טבעי וספונטני אין הכוונה שההורה יאפשר לעצמו ביטוי אלים, מילולית או גופנית.

5.)   הקשבה לעצמי ולזולת – הטכניקה של המדיטציה יכולה לעזור כאן רבות: האזנה לקולנו כשאנו מדברים, לקולו של הילד, תשומת-לב לרגשות שעולים בנו ברגע הבקשה, למצב גופנו, למצב גופו של הילד – כל אלו יכולים לגרום לכך שהתקשורת תהיה רגועה יותר וטובה יותר.

6.)   אמפתיה לילד – אם ההורה משתדל בראשו להבין לרגע לא רק את הצד שלו, שרוצה שהילד כבר ייגש לעשות את שהוא נדרש, אלא גם את הצד של הילד, ומה הוא מרגיש כרגע ו – הוא יכעס פחות. האמפתיה יכולה גם לבוא לידי ביטוי לא רק בראשו של ההורה, אלא גם באמירה אמפתית לילד, שתעזור לילד להרגיש שההורה מבין אותו, ותקל עליו לגשת למשימה. כך למשל אפשר לומר לילד: "אני מבינה שהמשחק במחשב נורא מעניין עכשיו, ושלא בא לך להפסיק אותו כדי לאכול ארוחת צהריים, אבל לא נורא, כשתיגש לשולחן תראה שיש אוכל ממש טעים."

7.)   ביטוי רגשותיו של ההורה – כשההורה אומר לילד מה הוא מרגיש כשהוא צריך ללחוץ עליו לבוא ולעשות משהו, הילד מקשיב יותר, מבין שמלבד צרכיו שלו יש כאן גם צרכים רגשיים של ההורה, ולומד להבין את הזולת טוב יותר, וגם לעשות מה שצריך מהר יותר. כך למשל הורה יכול לומר: "אני ממש עייף מלהזכיר לך שוב ושוב את התורנות שלך, אבל אני מבין שזה המצב, אז בבקשה, אל תרגיז אותי עוד יותר, לך להוריד מהשולחן את הכלים ונגמור כבר עם זה."

8.)   לדבר בצורה ברורה והחלטית – חשוב שההורה יישמע ברור, ושטון הקול שלו ותוכן דבריו ישדרו שהוא מתכוון ברצינות למה שהוא מבקש. הילד צריך להרגיש שלהורה חשוב מאוד שהילד יעשה את מה שהוא ביקש, ושהוא עלול לכעוס את הדבר לא ייעשה. ילדים בדרך כלל מגיבים הרבה יותר טוב לטון ותוכן דברים ברורים והחלטיים, והם אפילו זקוקים לכך שההורה יישמע לפעמים רציני ודורש.

9.)   להסביר את הסיבות לדרישה ותוצאות אפשריות לאי-מילויה – אם ההורה חושש שהילד לא יציית למה שביקש, חשוב שהוא יסביר בקיצור מדוע חשוב לו שהדבר ייעשה,  ומה עלול לקרות אם הדבר לא ייעשה. כך למשל הורה יכול לומר: " אני ממש מבקש שתלך להכין שיעורים עכשיו, כי אתמול לא ניגשת בזמן, ובסוף לא הספקת את כל השיעורים עד ארוחת ערב. ואם זה שוב יקרה ככה – אני פשוט לא ארשה שתשחק במשחקי המחשב האלו לפני שהשיעורים מסתיימים." בכך עוזר ההורה לילד להבין מבחינה הגיונית מדוע חשוב שהדברים ייעשו עכשיו, והילד מבין שהבקשה אינה שרירותית, אלא חשובה והגיונית.

10.)                    נכונות לפשרות – לעיתים קרובות ההורה יכול להציע פשרות, שיכולות להקל על הילד בכך שהוא מרגיש, שהוא גם היה שותף להחלטה איך ומתי תיעשה המשימה, ושהיתה התחשבות בדעתו וברצונותיו. השימוש בפשרה עוזר לילד לפתח את היכולת לעשות פשרות במצבי חוסר-הסכמה. הפשרה יכולה להיות על הזמן שבה יתבצע המשימה – פשרה כזו דוחה במעט את המשימה שהילד צריך לעשות, ומכינה אותו לקראתה מבחינה נפשית. כך אומרים לילד: "טוב, אני מסכים שלא תיגש עכשיו להתקלח, אבל בעוד עשר דקות אתה ניגש, בסדר?", ואם הילד מבקש רבע שעה, אפשר להסכים איתו על 12 דקות… הפשרה יכולה להיות על גודל המשימה, או על מי יתחלק בה, וכו' וכו'.

11.)                    הבטחת פרס או עונש – השימוש בפרסים הוכח כיעיל ביותר בהנעת ילדים לבצע דברים. הפרס יכול להיות בסגנון של "אם תיגש עכשיו לצחצח שיניים אז אני אשב איתך יותר זמן בהרדמה", או בהענקת פרס במסגרת רישום קבוע של התנהגות טובה, שבה  נרשמות התנהגויות טובות ומחולקים פרסים – כחלק מתוכנית התנהגותית. השימוש בעונש, למרות הקושי שבו, הוא לפעמים בלתי-נמנע. חשוב שהילד יוזהר מראש על העונש, שהעונש יהיה סביר יחסית לחומרת הבעיה, ושיהיה קשר בין העונש למה שהילד עשה. כך למשל למתבגר שלא מבצע את התורנות שלו אפשר לומר: "אם לא תיגש עכשיו לבצע את התורנות שלך, אני לא אוכל להרשות לך לחזור מתי שרצית הערב, כי זה מראה שאתה לא מספיק בוגר ואחראי."

12.)                    הקצבת זמן מיועד – ההורה יכול לומר לילד, או לכמה ילדים, שהוא נותן להם מעכשיו רבע שעה לבצע את המשימה (למשל, לסדר יחד את הסלון), או שהוא סופר עד 15 ועד אז הוא מצפה שכולם ייצאו מהמיטות בבוקר, וכו'. ספירת הזמן משאירה את האחריות בידי הילדים, וממריצה אותם לקום ולבצע את מה שהם צריכים בזמן המוגדר שההורה קצב להם.

13.)                    נחישות וחזרתיות – חשוב שההורה יגדיר לעצמו עד כמה הדבר שהוא דורש הוא הכרחי בעיניו, ואם הוא נראה להורה הכרחי – שיבהיר לילד שהוא לא מתכוון לוותר בנושא. חלק מן הנחישות מתבטא בנכונות של ההורה לחזור על בקשתו שוב ושוב, ולא לסגת ולוותר. החזרתיות מראה לילד שהבקשה היא חשובה, ושההורה מוכן להשקיע בנושא מאמץ, ולא מתכוון לוותר.

14.)                    קבלת סירוב ודחיית הטיפול בנושא לזמן אחר – לא תמיד להורה יש שליטה מוחלטת על ילדיו, וחשוב שכל הורה יזכור זאת. לעיתים, למרות כל המאמצים שההורה עושה, הילד מסרב לעשות את שהתבקש. במצב כזה ההורה יכול להחליט לוותר על דרישתו, ולדחות את הטיפול בסירוב ובאי-העשיה להזדמנות אחרת, שבה יהיה לו זמן באופן רגוע לשוחח על כך עם הילד, או להחליט בינו לבין עצמו – כיצד להגיב. דחיית הטיפול מאפשרת להורה ולילד להתמודד עם הקושי בזמן ששניהם רגועים יותר, ולא כועסים, לפי העקרון של "הכה בברזל כשהוא קר", שמציע פרופ' חיים עומר.

עד כאן תיארתי את הנושא של הנעת ילדים. בעיני, כפי שציינתי, הנושא חשוב ומרכזי משום שהבעיה הזו יכולה להקשות מאוד על התיפקוד ההורי. כשהורה מבין יותר מדוע המאמצים שהוא משקיע בהנעת ילדיו הם חשובים, וכיצד לשכלל את דרכי ההנעה שלו – יהיה לו קל ונעים יותר להיות הורה, וגם ההורות שלו תהיה טובה יותר לילד.

לחצו לקבלת עצות על הורות

הפרעות קשב וריכוז

ADHD אשדודעל טיפול הפסיכולוגי בילדים הסובלים מ-ADHD 

כיצד מטפלים בילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז? האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לילד כזה? אלו שאלות ששואלים אותי הורים בטלפון, כשהם מתקשרים לברר לגבי טיפול פסיכולוגי עבור בנם, או עבור ביתם.

הטיפול הפסיכולוגי בילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז אינו טיפול קל עבור ההורים. הטיפול בעצם דורש מההורים ללמוד להציב גבולות לילד שלהם, ולעזור לו לפתח שליטה עצמית. פרופ' ברקלי, מאוניברסיטת מסצ'וסטס וורצ'סטר,  מחשובי החוקרים בתחום הפרעות הקשב והריכוז, קובע כי למעשה כל הבעיות בהפרעה זו מקורן בבעיה בסיסית אחת: קושי בשליטה עצמית. ברקלי גם הציע מסגרת של טיפול, שבה אין מטפלים בילד כלל, אלא רק מדריכים את הוריו, כך שיידעו לפתח בילד שליטה עצמית. בניגוד לטיפולים פסיכולוגיים בילדים לפי המסורת הפסיכואנליטית, שבהם עיקר הטיפול היה טיפול אישי בילד, לפי ברקלי – בהפרעת קשב וריכוז עדיף בעיקר להדריך את ההורים. גישה זו  של ברקלי מגובה במחקרים אחרונים נוספים, המראים שטיפול פסיכולוגי אישי בילדים הוא יעיל יותר במקרים של הפרעות מופנמות, כמו דיכאון, חרדה, ופוסט-טראומה, ופחות בהפרעות מוחצנות, כמו הפרעות התנהגות והפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות.

חלק מהקושי בטיפול הפסיכולוגי בהפרעת קשב וריכוז הוא הקושי של ההורים לעבור שינוי פנימי והתנהגותי. כדי שהילד ישתנה – ההורים נדרשים להפוך מהורים פסיביים, שהתנודדו בין חוסר-אונים לבין כעס וגינוי, להורים  פעילים, העוזרים לילד יום-יום לשלוט על עצמו ועל חייו, ולהיות מאורגן יותר. כשאני עובדת עם הורים אנחנו יורדים לפרטי-הפרטים של הבעיות בחייו של הילד: איך להביא אותו להכנת-שיעורים רציפה ועצמאית? איך לעזור לו להתארגן בבוקר? איך ללמד אותו להתנהג יפה בבית להורים ולאחים? ואיך לעשות כל זאת בדרך שמכבדת את הילד ואת רגשותיו?

במקביל לפגישות עם ההורים לבד אני גם נפגשת עם הילד ועם הוריו יחד ואנחנו מדברים על תחושותיו של הילד. על רגשותיו בקשר לתפקוד הבעייתי שלו. על רצונו להתקדם ולהיות ילד ממושמע יותר ואהוב יותר. על איך הוא יכול להתמודד טוב יותר עם דחפיו בבית-הספר.

גם את המורה או הגננת אני מדריכה במקביל – טלפונית או בפגישות ישירות. 

ההורים מקבלים כלים שונים להתמודד עם הילד. הכלים הם לרוב  מתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, כמו הנהגת חיזוקים חיוביים, ליווי צמוד שהופך למתן עצמאות באופן הדרגתי, רישום של התנהגויות הילד, יצירת רשת קשר בין המורה, ההורים והפסיכולוגית ועוד. במקביל לכלים המעשיים – ההורים צריכים גם לעבוד על עצמם ברמה העמוקה יותר. הם מדברים בטיפול על הכעסים על הילד, על השאלה הגדולה " למה הילד שלנו כזה, מהיכן זה הגיע?", על הצורך הסיזיפי והמרגיז לסייע לילד, ועל חוסר-הודאות לגבי הישגיו של הילד בעתיד. ללא השיחות הללו, שנוגעות בציפור-נפשם של ההורים, הם לא יוכלו להמשיך ולהיות המסייעים העיקריים של הילד בשיפור תפקודו היומיומי ויכולותיו.

אבל ההפתעה הנעימה, בדרך-כלל, לכולם, כולל לי, הפסיכולוגית שלהם, היא השיפור שחל בילד. בהדרגה הילד משתפר. הילד מגדיל את המוטיבציה שלו להצליח, ההורים מקבלים יותר ויותר דיווחים מן המורה על הצלחות בכיתה, השיעורים נעשים יותר ויותר קלים להכנה, יכולת הארגון משתפרת, היכולת לקבלת סמכות של הילד – עולה, וכמובן – מצב-הרוח של הילד וההורים משתפר.

העבודה אינה קלה. חשוב לציין כאן, שחלק מן ההורים בעצמם סובלים מהפרעת קשב וריכוז, כך שהסבלנות והצורך בשליטה עצמית שלהם עומדים גם הם במבחן בטיפול בילדם. ישנם הורים, שאינם עומדים בכך. ישנם הורים שלאחר כמה פגישות של הטיפול הפסיכולוגי נושרים ממנו, ומסתפקים רק בכמה הבנות חשובות שקיבלו בתחילת הטיפול. אבל אלו שאינם מוותרים, אלו שעומדים בעול הטיפול המתמשך בילד שלהם, שממשיכים לבוא לטיפול הפסיכולוגי ובמקביל – לעזור לילדם בבית – מרוויחים בסופו של הטיפול ילד שמתפקד הרבה יותר טוב. הם מרוויחים ילד עצמאי יותר, שמצליח יותר בלימודים, מסודר יותר, וגאה יותר בעצמו. וזה המון.

אני בדרך כלל מלאה הערכה להורים ולילד  על המאמצים שהם עושים לאורך כל הדרך, ועל השינויים שחלים בהם. אני מעריכה את הילד, על ההתקדמות שהוא עושה, על הבגרות והאחריות שהוא מגלה, על היכולת שמתפתחת לדחות סיפוקים מיידיים, על היכולות הלימודיות שמתפתחות אצלו. אני מעריכה את ההורים, ששוב ושוב עוקבים אחרי הילד, עוזרים לפעמים – ולפעמים מרפים, מציבים  גבולות – ולפעמים מוותרים, דורשים – אבל בנועם ובהבנה, עומדים בנסיגות ולא נשברים, ובקיצור –  משקיעים. ההורים משקיעים בלי שידעו מה תהיינה התוצאות בסופו של התהליך. הם מסתייעים בתקווה, שאני הפחתי בהם, שאפשר לעזור לילד. אני אומרת להורים, שמניסיוני הורים שהשקיעו – הרוויחו.  בסוף התהליך אני מרימה לכבודם  את הכובע, מכל ליבי. לעצמי אני אומרת: "מגיע להם. הם הרוויחו ביושר את הילד, או הילדה, שמתפקדים עכשיו כך. כל הכבוד."

אז את הרשימה הזו אני מקדישה לכל הילדים, שהצליחו להשתנות, להורים שעבדו קשה, וגם לאלה שתוהים: כדאי להתחיל טיפול פסיכולוגי?

כן, ברור שכדאי להיעזר בטפול הפסיכולוגי כדי לעזור לילדים, הסובלים מהפרעות קשב וריכוז. כדי למנוע מהם עתיד  של מבוגרים, העוברים חיים מלאי תהפוכות – בגלל קשייהם לשלוט על עצמם (כך מראים המחקרים של השנים האחרונות: רוב הילדים עם קשיי קשב וריכוז, שלא טופלו – יהפכו למבוגרים שסובלים מהפרעות שונות!). 

אבל כמו כל דבר טוב בחיים, הרי גם בטיפול בהפרעת קשב וריכוז של ילדים – אין הצלחה בלי קושי. אין הצלחה בלי מאמץ. אין הצלחה בלי רגעי ייאוש ושבירה באמצע. אבל, מי שמשקיע – משפיע. וזה מעודד. זה מוציא אותנו מעמדת חוסר-האונים לעמדה של האפשרות להשפיע.

להשפיע על הילדים שלנו, שכל-כך חשובים לנו, וכל-כך חשוב לנו עתידם.

לקבלת נושאים נוספים היכנסו לכאן

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית, אשדוד

טלפון: 08-8659590

מתבגרים

פסיכולוגים אשדוד

מפתח לעתיד המתבגרים

הטיפול במתבגרים

הטיפול במתבגרים משלב בתוכו מספר גישות, והן: טיפול אישי, הדרכת הורים ושיחות משותפות למתבגר והוריו.

השילוב של הגישות השונות האלו בטיפול במתבגרים מביא לכך שהטיפול יהיה יעיל וקצר ככל הניתן. בעבר היה מקובל כי הטיפול במתבגרים היה בעיקר בטיפול אישי במתבגר, ושיטה זו מביאה לרוב להארכת הטיפול שלא לצורך, ולאו דווקא לתוצאות הטובות ביותר. השילוב של שיחות עם ההורים, טיפול אישי והדרכת הורים מביא לכך שהטיפול הופך להיות יעיל וקצר ככל הניתן.

מרכיב חשוב בהצלחת הטיפול במתבגרים הוא התמדת ההורים בטיפול. מניסיוני ראיתי כי הורים שמתמידים בטיפול במתבגר – מגיעים בדרך כלל לתוצאות הטובות ביותר. עם זאת לעיתים מספיק טיפול קצר של מספר פגישות מועט לשיפור המצב של המתבגר ולפיתרון הבעיות.

כיצד מתנהל הטיפול?

בפגישה הראשונה אני נפגשת עם ההורים לבד. הפגישה הזו מאפשרת להורים לספר כל מה שקורה למתבגר, מבלי שהמתבגר ישמע. בפגישה הזו ההורים מספרים לי על הבעיה, על ההתפתחות של המתבגר מלידתו וגם רקע על עצמם ועל המשפחה. בסוף הפגישה אני נותנת להם הערכה מקצועית לגבי מצבו של המתבגר: מהי הבעיה ומה האבחנה שלה, כיצד לדעתי ניתן לטפל בה בצורה הטובה ביותר, וכיצד אני מציעה שהטיפול יתנהל – כולל משך הטיפול המשוער.

בפגישה השניה אני נפגשת עם המתבגר לבד. בפגישה זו אני משתדלת קודם כל ליצור קשר טוב עם המתבגר, כדי שייתן בי אמון ויהיה מוכן לדבר איתי, ואחר-כך להגיע לטיפולים. אני משוחחת איתו בצורה אמפתית ואוהדת על קשייו, כעסיו ויחסיו עם ההורים, חברים ומורים. אני מבררת גם מהי הנכונות שלו להגיע לטיפול פסיכולוגי, והאם הוא מעדיף פגישות נפרדות או פגישות עם הוריו, או שילוב של שתיהן.  

מהלך הטיפול:

לאחר שתי הפגישות הראשונות אנחנו מתחילים ממש בטיפול. הטיפול משולב למעשה מכמה סוגים של פגישות:

  1. פגישות אישיות עם המתבגר – בפגישות אלו אני משוחחת באופן חופשי עם המתבגר על כל מה שהוא בוחר להעלות, בין אם זה קשיים חברתיים, קשיים עם הוריו, דאגות בקשר למראה החיצוני ועוד. אני גם מעלה בפניו קשיים שההורים ציינו שקיימים, על מנת שיביע את עמדתו לגביהם ונחשוב יחד כיצד לפתור אותם.

השיחה החופשית והכנה של המתבגר איתי עוזרת לו לרוב לפרוק סודות שלא היה לו למי לספר, לגלות חולשות שהתבייש לדבר עליהן, ולבטא כעסים שלא תמיד הרגיש שהם מובנים ומתקבלים על-ידי הוריו ומוריו. אני מבטאת אמפתיה לקשייו ורגשותיו של המתבגר, ויחד עם זה מנסה באופן מעשי לחשוב איתו כיצד ניתן לפתור את הקשיים – בין אם מדובר בפתרונות מעשיים, בשיחות עם דמויות שקשה לו איתן, או בשינוי גישה פנימית כלפי הבעיות.

בדרך כלל המתבגרים נהנים מאוד מפגישות אלו, והן עוזרות להם לפתח פתיחות, כנות, חשיבה מסודרת על בעיותיהם ועל דרכים לפתור אותן. הם יוצרים קשר של בטחון ואמון איתי, ולרוב הם מצליחים באמצעות קשר זה לשפר אחר-כך את הקשר שלהם עם ההורים.

  1. פגישות של המתבגר עם הוריו – בפגישות אלו אני משוחחת עם המתבגר והוריו על בעיות שהם בוחרים להעלות. לא פעם בפגישות אלו עולים כעסים ואי-הבנות שקיימים בין המתבגר להוריו, ופגישות אלו הן הזדמנות מצוינת לברר אותם ולפתור אותם. בפגישות אני מראה למתבגר ולהוריו בעיות בתקשורת שלהם, ואני מעלה בפניהם דרכים אפשריות לפתור סכסוכים ואי-הבנות. בדרך כלל עם מתבגרים חשוב להגיע להסכמים ופשרות אשר נראים להם הוגנים, וכך גם ההורים וגם המתבגרים נדרשים לויתורים מסוימים כדי להשיג שביעות-רצון של הצד השני. המתבגר לומד כך כיצד לנהל סכסוכים בעתיד, וכי דרך של שיחה, הסכם ופשרה – עדיפה על ריב וכעס. כך גם משתפרת האווירה בבית ויש שיפור בהרגשת ההורים, המתבגר והמשפחה כולה.
  2. הדרכת הורים – בפגישות אלו ההורים מגיעים לשוחח על הבעיות של המתבגר, ללא המתבגר. אני מקשיבה למה שהם מספרים, ומאפשרת להם לפרוק את מה שמעיק עליהם בקשר למתבגר. אני עוזרת להם להבין כיצד הבעיות נוצרו וכיצד ניתן לפתור אותן. אני נותנת להורים תמיכה והבנה במצוקה שלהם בהתמודדות עם המתבגרים, וכן גם מידע על הבעיות באופן כללי, וכיצד הם יכולים לפתור את הבעיות – בין אם בדרך מעשית ובין אם בשינוי הגישה הפנימית שלהם כלפי המתבגר או כלפי תפקידם כהורים. אנו משוחחים לעיתים גם על גיל ההתבגרות שלהם ועל הוריהם שלהם, וכיצד גיל ההתבגרות שלהם השפיע על ציפיותיהם מילדיהם ומעצמם ועל התנהגותם כהורים.

להדרכת הורים תפקיד חשוב ביותר בהתקדמות המתבגר, משום שלהורים בגיל זה תפקיד משמעותי ביותר. הם יכולים לשמש דמות משמעותית למתבגר, שאיתה ניתן לשוחח ולגלות דברים חשובים, וגם ללמד על החיים ולהציב גבולות. לניתוק מן ההורים יש מחיר כבד בבעיות שונות של גיל ההתבגרות, וככל שההורים מתפקדים טוב יותר מול המתבגר שלהם – כך גדל הסיכוי שהוא יהיה במצב נפשי ותפקודי טוב יותר.  

בסיומו של הטיפול בדרך כלל המתבגר נמצא במצב טוב יותר: לרוב הוא רגוע ושמח יותר, מקבל את עצמו ופתוח יותר, מצליח יותר חברתית ולימודית, ומסתדר טוב יותר עם הוריו ומשפחתו.  בסוף הטיפול ההורים של המתבגר חשים שיחסיהם איתו טובים יותר, מרוצים יותר מתפקודו הלימודי והאישי,  ויודעים טוב יותר כיצד להתמודד עם כעסים ואי-הבנות עם המתבגר– במידה והם עולים.

בסוף הטיפול הפסיכולוגי הדרך של המתבגר לחיים טובים בהווה ולהתפתחות טובה בעתיד  נפתחה- בזכות הטיפול וההשקעה של כל המשתתפים בו. 

ילדים

טיפול פסיכולוגי בילדים

הטיפול שלי בילדים משלב בתוכו מספר גישות, והן: טיפול משפחתי, הדרכת הורים, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול אישי.

השילוב של הגישות השונות האלו בטיפול בילדים מביא לכך שהטיפול יהיה יעיל וקצר ככל הניתן. בעבר היה מקובל כי הטיפול בילדים היה בעיקר בטיפול אישי בילד, ושיטה זו מביאה לרוב להארכת הטיפול שלא לצורך, ולאו דווקא לתוצאות הטובות ביותר. השילוב של שיחות עם ההורים, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, משימות לבית והדרכת הורים מביא לכך שהטיפול הופך להיות יעיל וקצר ככל הניתן.

מרכיב חשוב בהצלחת הטיפול בילדים הוא התמדת ההורים בטיפול. מניסיוני ראיתי כי הורים שמתמידים בטיפול בילד – מגיעים בדרך כלל לתוצאות הטובות ביותר. עם זאת לעיתים מספיק טיפול קצר של מספר פגישות מועט לשיפור המצב של הילד ולפיתרון הבעיות.

כיצד מתנהל הטיפול?

בפגישה הראשונה אני נפגשת עם ההורים לבד. הפגישה הזו מאפשרת להורים לספר כל מה שקורה לילד, מבלי שהילד ישמע. בפגישה הזו ההורים מספרים לי על הבעיה של הילד, על ההתפתחות של הילד מלידתו וגם רקע על עצמם ועל המשפחה. בסוף הפגישה אני נותנת להם הערכה מקצועית לגבי מצבו של הילד: מהי הבעיה ומה האבחנה שלה, כיצד לדעתי ניתן לטפל בה בצורה הטובה ביותר, וכיצד אני מציעה שהטיפול יתנהל – כולל משך הטיפול המשוער.

בפגישה השניה אני נפגשת עם הילד לבד. בפגישה זו אני משוחחת עם הילד על הבעיה ממנה הוא סובל, ובכלל שואלת אותו שאלות עליו כדי להכיר אותו טוב יותר וכדי ליצור איתו קשר. בפגישה זו אני גם מעבירה לילד, באישור ההורים, מבחן פסיכולוגי שנקרא מבחן ציורים, אשר עוזר לי לגלות דברים שהילד חווה ברמה התת-מודעת והלא-מודעת. מבחן זה נותן לנו מידע חשוב על רגשותיו של הילד ועל תפיסתו את עצמו ואת סביבתו.

מהלך הטיפול:

לאחר שתי הפגישות הראשונות אנחנו מתחילים בטיפול. הטיפול משולב למעשה מכמה סוגים של פגישות:

  1. פגישות של הילד עם הוריו – בפגישות אלו אני משוחחת עם הילד והוריו על בעיות שהם בוחרים להעלות. אנחנו מבררים את הבעיות עם הילד ועם הוריו.  ההורים והילד מספרים יחד על הבעיות ומשתתפים יחד בהבנתן ובמציאת דרכים לפתרונן. התקשורת בין הילד להורים עוזרת להבין מה החלק של כל אחד מהם בבעיה, וכיצד כל אחד יכול לעזור בפתרונה. לרוב בסופה של הפגישה אנחנו מחליטים על תוכנית מסוימת שההורים והילד יישמו בבית, כמו: ניסיון להתמודד עם הפחדים, רישום של התנהגויות שרוצים לשנותן, תוכנית התנהגותית של פרסים לחיזוק התנהגויות רצויות, ועוד.

לעיתים בפגישות אלו משתתפת כל המשפחה – כולל האחים של הילד, וזאת כאשר מדובר בבעיות שמשותפות לכל המשפחה, כמו מריבות בתוך המשפחה, או כל בעיה שקשורה גם לאחים.

  1. הדרכת הורים – בפגישות אלו ההורים מגיעים לשוחח על הבעיות של הילד איתי, ללא הילד. אני מקשיבה למה שהם מספרים, ומאפשרת להם לספר את מה שמעיק עליהם בקשר לילד. אני עוזרת להם להבין כיצד הבעיות נוצרו וכיצד ניתן לפתור אותן. אני נותנת להורים תמיכה והבנה במצוקה שלהם בהתמודדות עם הילדים, וכן גם מידע על הבעיות באופן כללי, וכיצד הם יכולים לפתור את הבעיות – בין אם בדרך מעשית ובין אם בשינוי הגישה הפנימית שלהם כלפי הילד או כלפי תפקידם כהורים. אנו משוחחים לעיתים גם על הילדות שעברה עליהם ועל הוריהם שלהם, וכיצד ילדות זו השפיעה על ציפיותיהם מילדיהם ומעצמם ועל התנהגותם כהורים.

להדרכת הורים תפקיד חשוב ביותר בהתקדמות הילד, משום שלהורים בגיל הילדות תפקיד משמעותי ביותר בעיצוב הילד. ככל שהילד צעיר יותר – יש יותר מקום להדרכת הורים. כך למשל בגיל הרך אנחנו משתמשים בעיקר בהדרכת הורים ככלי הטיפולי העיקרי.

  1. פגישות אישיות לילד – הפגישות האישיות לילד נועדו לשיחה או משחק בין הילד לביני. דרך השיחה או המשחק אני מבינה את מצבו של הילד. אני מביעה השתתפות בקשיים שלו, ולעיתים מציעה לו, בהתאם לגילו, דרכים להתמודד עם קשיים שהוא עובר. לעיתים הילד משתמש בשיחה זו כדי לספר דברים שהוא מרגיש שלא בנוח לספר ליד הוריו. במקרה זה אני מבררת גם מהם הקשיים עם ההורים, ומדריכה את הילד והוריו כיצד לשפר את התקשורת ביניהם, כך שבעתיד הילד ירגיש בטוח ופתוח מול הוריו.

בסיומו של הטיפול בדרך כלל הילד נמצא במצב טוב : לרוב הוא מצליח יותר חברתית ולימודית, מסתדר טוב יותר עם הוריו ומשפחתו, וההורים יודעים טוב יותר כיצד להתמודד עם קשיים – במידה והם עולים.

הדרך של הילד לחיים טובים בהווה ולהתפתחות טובה בעתיד  נפתחה- בזכות הטיפול הפסיכולוגי וההשקעה של כל המשתתפים בו. 

על  טיפול פסיכולוגי אינטגרטיבי לילדים

רציתי להסביר כמה דברים על טיפול פסיכולוגי בילדים, על גישות שונות בטיפול פסיכולוגי לילדים, ועל אפשרות שילובן של הגישות השונות בטיפול פסיכולוגי אינטגרטיבי אחד. רציתי לכתוב דווקא על הנושא הזה כי הורים רבים שמחפשים טיפול פסיכולוגי לילדים לא יודעים הרבה על סוגי הטיפול הפסיכולוגי לילדים השונים, ולכן יכולים לקבל טיפול שאינו טוב מספיק או אינו הולם ומתאים לבעיה הפסיכולוגית של הילד שלהם.

אם כך אתאר כאן כמה סוגים שונים של טיפול פסיכולוגי בילדים, ואחר-כך אתייחס לאפשרות השילוב ביניהם בטיפול פסיכולוגי אחד אינטגרטיבי.  

טיפול פסיכולוגי אישי בילד – בטיפול זה הפסיכולוג נפגש, בדרך כלל בתדירות של פעם בשבוע, עם הילד בלבד לפגישות אישיות. בפגישות אלו הפסיכולוג מאפשר לילד לשחק, לצייר, לדבר ולהתבטא לפי בחירתו. הפסיכולוג מדובב את הילד, מעודד אותו להתבטא בציור, משחק ובדיבור, ומקשר בין הביטויים השונים של הילד לבין הבעיות השונות של הילד. גישה זו מבוססת על עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי שהחל עוד בימיו של פרויד.  חשוב לציין כאן, שמחקרים אחרונים מראים שהטיפול הפסיכולוגי האישי בילדים יעיל יותר בהפרעות שנוטות למופנמות (כמו: חרדות, פוסט-טראומה, דיכאון), ויעיל פחות בהפרעות שנוטות להחצנה (הפרעות התנהגות) . הפרעות מוחצנות מגיבות היטב לטיפול אישי – רק כאשר הן ניתנות בתדירות גבוהה יחסית.

הדרכת הורים – בהדרכת הורים ההורים מגיעים ללא הילד אל הפסיכולוג ומשוחחים איתו על הילד: על קשייו ובעיותיו, על רגשותיהם בקשר למצבו, על דרכים להתמודד עם בעיותיו של הילד, ועל כל דבר אחר שקשור לילד – גם אם מדובר בילדות של ההורים עצמם, שמשפיעה גם היא על ההורות שלהם.

טיפול משפחתי – בטיפול המשפחתי מגיעה כל המשפחה אל הפסיכולוג, או לפחות הילד עם ההורים שלו. בטיפול המשפחתי משוחחים ההורים והילד יחד עם הפסיכולוג על הבעיות של הילד, אבל גם על כל נושא אחר שקשור לזה. כך למשל הילד, או הילדים עצמם מעלים נושאים שונים שקשורים למשפחה, או לבעיות המדוברות, או בכלל לנושאים שחשובים להם. הטיפול המשפחתי הוא הזדמנות לילד ולהורים לקבל פידבק מצויין על ההתנהגות שלהם, לשמוע על המחשבות והרגשות שעומדות מאחורי ההתנהגויות, וגם למצוא פשרות ופתרונות לבעיות שעולות.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי – בטיפול הפסיכולוגי הקוגניטיבי-התנהגותי לילדים עוזרים לילדים להתמודד עם הבעיות שלהם בשתי דרכים: דרך אחת היא הקוגניטיבית, כלומר דרך המחשבה.  בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בילדים בודקים עם הילד מה הוא חושב לגבי הבעיות שלו, ומראים לו דרכים אחרות לחשוב על הבעיות שלו. הדרכים השונות לחשוב על הבעיה (כמו למשל לגבי ילד שנוהג להכות: הילד שמולך לא מסוכן ולא כל-כך נגדך כמו שאתה חושב) – עוזרות לילד לשנות את ההתנהגות שלו. הדרך השניה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי שבה מסייעית לילדים היא הדרך ההתנהגותית, שבה עוזרים לילד לשנות את ההתנהגויות הבעייתיות (כמו למשל ביישנות, או חרדה מחושך או  אלימות בכיתה), וזאת על-ידי טכניקות שונות כמו מעקב ורישום צמודים אחרי ההתנהגות, מתן פרסים על התנהגות טובה, משחקי תפקידים ועוד. כחלק מהשינוי הקוגניטיבי-התנהגותי משוחחים עם הילד על אפשרויות תגובה טובות ומתאימות יותר מאלו שהוא מכיר ורגיל אליהן, ובכך בעצם עוזרים לו לשנות גם את ההתנהגות שלו וגם את התפיסה שלו על מה שקורה. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי יכול להתבצע באופן אישי עם הילד לבד, וגם במסגרת הטיפול המשפחתי (בעיקר כשמדובר בפגישות של ההורים עם הילד, ללא האחים).

 

שילוב של שיטות הטיפול הפסיכולוגי השונות בטיפול אינטגרטיבי –  בטיפול אינטגרטיבי יש למעשה שילוב של גישות הטיפול השונות, לפי הצורך. כך למשל הטיפול יכול להתחיל בטיפול משפחתי, שבו ההורים והילד נפגשים יחד ודנים על הבעיות של הילד ועל נושאים אחרים שעולים בפגישות. במקביל יכול הפסיכולוג להיפגש עם ההורים להדרכת הורים, במידה והוא רואה שיש נושאים מסוימים שעליו להדריך אותו לגביהם בנוגע לילד, ושעל נושאים אלו הוא מעדיף לדבר עם ההורים שלא בנוכחות הילד. בשלב מסוים של הטיפול המשפחתי יכול הפסיכולוג לשלב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בטיפול, וכמובן, אם יש צורך הוא יכול בהמשך הטיפול גם לערוך פגישות אישיות עם הילד, ובמקביל להמשיך בהדרכת ההורים.

בכל מקרה נדרשת כאן מהפסיכולוג גמישות במעבר בשיטות הטיפול השונות, וכמובן גם ידע בשיטות הטיפול השונות. הפסיכולוג צריך לזהות מתי יש צורך בטיפול פסיכולוגי משפחתי, ומתי בטיפול פסיכולוגי אישי, ולהסביר זאת להורים ולילד.

הגמישות הזו, מניסיוני, מאפשרת התקדמות טובה יותר בטיפול הפסיכולוגי בילד, והתאמה טובה יותר של השיטות השונות להתפתחויות בטיפול ולהתפתחויות שקורות אצל הילד, ההורים והמשפחה כולה.

וממה צריך להיזהר בבחירת שיטת טיפול פסיכולוגי לילדים ?

קודם כל הטיפול הפסיכולוגי לילדים שאני שומעת לא פעם שניתן, ולדעתי הוא ממש לא מומלץ הוא טיפול פסיכולוגי אישי, ללא הדרכת הורים, או עם מעט הדרכת הורים. טיפול כזה לרוב לא יעזור להורים להבין מהן הבעיות של הילד, כיצד להתמודד איתן, ומה החלק של ההורים ובמה הם יכולים לתרום לשיפור הבעיות של הילד. כאשר הטיפול מתמקד בעיקר בטיפול אישי לילד אין זה מספיק, לרוב, לשנות את הבעיות בצורה משמעותית. טיפול אישי ללא הדרכת הורים או עם מעט הדרכת הורים הוא ממש ברירת מחדל, ויכול להיעשות רק במצבים שבהם ההורים לא יכולים להגיע לטיפול בכלל (מפני שהם מוגבלים נפשית, למשל),  וגם אז כדאי היה לתת הדרכה למבוגרים אחרים שאחראיים בצורה שוטפת או יומיומית על הילד (כמו למשל מדריכים בפנימיה).