ארכיון תגיות: הורות

ספרים כחלק מהטיפול

אני חושבת שזה כל-כך חשוב – ללמוד מספרים. גם מחקרים אחרונים (קזדין ובלייס, 2011) מראים זאת. חלק מהעבודה שלי בטיפול הפסיכולוגי זה להמליץ לאנשים לקרוא ספרים מסוימים בתחום הפסיכולוגיה, שלדעתי מתאימים להם ולקשיים שיש להם. ולא מעט מטופלים אכן מקבלים את ההצעה בשמחה, קוראים את הספרים ומרגישים שזה ממש מקדם אותם. כנראה שהספרים בעיני זה עוד אחת מ"התרופות" שיש לי לתת למטופלים. כמו שאני נותנת תרופות כמו : שיחה איתי ותרגילים לבית, אז זו עוד תרופה.  נכון, התרופה הזו של הספרים מקצרת את הטיפול אצלי, אבל אני מרוצה מכך שהמטופלים התקדמו, ויכולה לטפוח לעצמי על השכם…

אנשים שונים משתנים בדרכים שונות. יש אנשים שמשתנים בעצמם, ללא עזרה וללא טיפול פסיכולוגי. יש אנשים שמשתנים בעזרת אירועים קשים שקורים להם. יש אנשים שמשתנים בעזרת ספרות יפה או סרטים שמשמעותיים עבורם. ויש אנשים שספרים "עושים להם את זה" . ולמען הגילוי הנאות: אני אחת מאלו.

כן, גם כשהתקשיתי בלימודי הסטטיסטיקה באוניברסיטה מה שהציל אותי היה הישיבה השקטה עם ספרי הסטטיסטיקה והקריאה האיטית של החומר בסטטיסטיקה, שעד אז היה עבורי מבלבל ולא-מובן. בסופו של דבר הגעתי לכך, שנהניתי לקרוא ספר סטטיסטיקה ארוך באנגלית לעבודת הגמר שלי לתואר שני…הספרים עבורי הם עזרה עד כדי כך, שבהתמחות שלי מאמר תיאורטי שקראתי – שינה אצלי דברים משמעותיים מאוד.

וחוץ ממני יש עוד אנשים לא מעטים שיכולים להתפתח נפשית ולהשתנות בעזרת ספרות פסיכולוגית. ולכן אני בעבודתי נוטה להמליץ למטופלים על ספרים, שיכולים לעזור להם להתקדם. כמובן שאני לא מחייבת מטופלים לקרוא – זו הבחירה שלהם, אבל אני ממליצה. אגב, אדם נוסף שכותב על כך, שספרים קידמו אותו מאוד הוא רובין שארמה, שאף נותן באחד מספריו רשימה של ספרים שהם משמעותיים עבורו.

ועכשיו לחלק המעשי – עכשיו אביא ברשימה זו ספרים, שמתאימים לבעיות שונות. ולא, לא אגבה מכם כסף על ההמלצות האלו – זה בחינם, ותאמינו לי – הספרים האלו יכולים לעזור לכם.

אז על אילו ספרים אמליץ בפניכם?

אני אמליץ בפניכם על ספרים שונים לבעיות שונות. אשתדל שלא להרבות בספרים ולהמליץ רק על הטובים ביותר – כדי שלא להכביד עליכם. ההמלצות הן  רק על ספרים בעברית, למרות שבקליניקה אני ממליצה למטופלים, שמוכנים לקרוא באנגלית, גם על ספרים באנגלית.

את הרשימות סידרתי לפי הסדר, שלדעתי כדאי לקרוא אותם.

 

ספרים למי שרוצה להיות מאושר יותר, או שהקרובים לו יהיו מאושרים יותר:

ד"ר מרטין זליגמן : אושר אמיתי. הוצאת מודן, 2002.

ד"ר טל בן-שחר: באושר ובאושר. הוצאת מטר, 2008.

ד"ר טל בן-שחר: אושר אפשרי. הוצאת מטר, 2009.

ריקאר, מאתייה: בזכות האושר. עם עובד, 2006.

 

ספרים להורים שלילדיהם (ומתבגרים, כמובן) בעיות משמעת שונות:

עומר, חיים: שיקום הסמכות ההורית. מודן, 2000.

עומר, חיים: המאבק באלימות ילדים – התנגדות לא אלימה. מודן, 2002.

עומר, חיים: הסמכות החדשה. מודן, 2008.

 

ספרים לילדים (ומבוגרים) שסובלים מהפרעות קשב וריכוז:

ד"ר בארקלי, ראסל: לשלוט ב-ADHD. גלילה, 2003.

קורנפילד, ג'ק: הלב הנבון. מודן, 2009.

קורנפילד, ג'ק: הלב הנבון. מודן, 2009.

 

 

ספרים למי שילדיהם (גם מתבגרים) סובלים מחרדות:

1. עומר, חיים ולייבוביץ' , אלי : פחדים של ילדים. ספרים, 2007.

 

ספרים למי שיש בעיות רפואיות, שיש להן גם רקע נפשי:

רובינס, ג'ון: בריא בן 100. פוקוס, 2007.

חוברה, ליאורה: הדיאטה הסינית. כנרת, זמורה-ביתן, דביר – 2005

פרופ' אבשלום מזרחי: לחיות בריא. הוצאת פוקוס, 2003.

 

ספרים למי שחווה רגשות שליליים וחזקים :

קורנפילד, ג'ק: הלב הנבון. מודן, 2009.

ד"ר גולמן, דניאל: רגשות הרסניים. מודן, 2005.

אלון, נחי ועומר, חיים: השטן שבינינו. ספרים, 2005.

 

ספרים לבעיות בזוגיות ובנישואים:

פייג', סוזן: כיצד אחד מכם יכול לקרב את שניכם זה לזה. מודן, 2000.

 

ספר למי שסובל ממחשבות טורדניות והתנהגות כפייתית:

 פרופ' פואה, עדנה ופרופ' וילסון, רייד: די לאובססיה. מודן, 2001.

 

 

ועכשיו עברו לכם בשקט על רשימת הספרים, אל תלחיצו את עצמכם. חשבו אם יש ספר שמעניין אותכם, ובדקו היכן ניתן לקנות אותו (לא, אני לא מרויחה מקנית הספרים הזו). וכשתקנו אותו אני ממליצה לקרוא אותו בקצב שנוח לכם, ובסדר שנוח לכם. לפעמים קל יותר להתחיל לקרוא ספרי פסיכולוגיה מהאמצע, או מהסוף, או מהפרק השני. קראו את הספר לאט, בהנאה. שתו לכם משקה טוב בצד. חישבו על מה שקראתם בהפסקות שבין הקריאה. הסתכלו על העצים שמולכם בחלון, על העננים בשמים. לאט, יש זמן. הספר יחכה, הספר הוא לא בן-אדם, הוא לא בורח. הוא תמיד יהיה לידכם. ואם תאבדו אותו – תוכלו לקנות חדש.

 

ודבר נוסף: הספרים הם לא במקום טיפול פסיכולוגי. לדעתי הם יכולים להיות השלמה טובה לטיפול פסיכולוגי. הם יכולים לבוא גם כהקדמה לטיפול פסיכולוגי או כבני-לוויה אחרי שמסיימים טיפול פסיכולוגי. הספרים יכולים להיות בני-לוויהמפני  שספרים הם גם קצת חברים, כמו שאומרים לילדים בפרסומת, שנועדה לעודד קריאה.

אז שיהיה לכם בהנאה ובשלווה, ובאיחולי התפתחות נפשית טובה. אני אשאיר אותכם עם רשימת הספרים שלי. להתראות!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הנאה מהקשר

 על התבוננות מיוחדת בילדים שלנו

מתוך ההגות הבודהיסטית עולה באופן ברור מושג ההתבוננות, או מדיטציה. חלק משמעותי מההגעה למצב של שקט נפשי קורה דרך האימון במדיטציה. האימון במדיטציה, כידוע, יכול להתרחש בזמן אימון מוגדר במדיטציה, כאשר המתרגל מתבונן בנשימתו, או במחשבותיו, או בגופו. המדיטציה אבל יכולה להתקיים על כל דבר אחר שקורה לאדם במהלך הערות: על הליכתו, על רחיצת הכלים, על קול דיבורו למטופלים שלו, ועל זרם המים החמים שנופל על גבו המקלחת.

במאמר הנוכחי הייתי רוצה להתמקד בשימוש בהתבוננות לשיפור הקשר עם ילדים. ומדוע?

מוכר לכולם המצב של "ריחוף" מול ילדים, תופעה שיכולה לקרות לעיתים קרובות בזמן משחק, טיפול או שיחה של הורים עם ילדים. מצב זה הוא הפוך למצב שבו בעת פעולות אלו נהיה ב "התבוננות" בילדים.

ב"התבוננות בילדים" הכוונה לכך, שבזמן שאנחנו מדברים או משחקים עם הילדים שלנו, או נמצאים באיזשהוא סוג של תקשורת איתם, שפשוט נהיה מרוכזים במה שקורה. שלא נרחף, שלא נחשוב על משהו אחר, שפשוט נשים לב להם, לתנועות שלהם, למה שהם אומרים לנו, לתנועות שלנו, למה שאנחנו אומרים להם. להיות מרוכזים, להיות שם.

ולמה אני כותבת על זה? אני כותבת כי הרבה פעמים קורה לנו שכשאנחנו עם הילדים, מלאי כוונות טובות להיות איתם, קצת לשחק איתם, לבלות איתם "זמן איכות" וכו', בעצם יוצא שאנחנו לא ממש איתם. לא בכוונה רע, חס וחלילה. מתוך מין חוסר ריכוז, או בגלל שהם לא מדברים הרבה – אז לא צריך להתרכז בדיבורים (כמו עם אדם מבוגר), או סתם מתוך היסח הדעת. ואז אנחנו לא ממש נמצאים בחוויה במלואה. אנחנו בבלון המרחף שלנו.

האם הילד מרגיש את זה? לדעתי כן, בין אם הוא יודע לקרוא לזה בשם ובין אם לא. הילד מרגיש כשדעתו של ההורה מוסחת. הוא לא בדיוק מבין איפה ההורה, ועל מה הוא חושב ומה מטריד אותו, אבל הוא מרגיש שההורה לא ממש מגיב, לא ממש כאן, כלומר – הוא כאן, מולו, אבל הוא לא לגמרי כאן. זה יכול קצת להרגיז, או קצת לפגוע, או סתם לתת תחושה של הורה מנותק.

ואיך זה מרגיש כשמנסים להתבונן בילדים?

אני אנסה לתת דוגמה: למשל, משחק עם ילד. נאמר, משחק עם פוגים עם ילד (הפוגים הם עיגולי פלסטיק שהילדים אוספים היום. צריך במשחק לזרוק את הפוגים, ולהפוך אותם לצד השני, ואז הפוגים שלך. לא משהו מתוחכם מדי.). אפשר לשחק איתו ובד בבד לחשוב על בעיות שהיו לנו היום בעבודה, על האוכל שצריך לבשל למחר, ועל המאמר המעניין שקראנו באינטרנט היום. מי כתב אותו בעצם? וכמה האיש הזה התקדם, באמת, גם אנחנו צריכים להתקדם ככה. ותוך כדי כך המשחק ממשיך. זה לא שאנחנו לא משחקים עם הילד. אנחנו משחקים בתורנו, מנסים גם אנחנו להפוך את הפוגים, מרויחים פוגים או מפסידים אותם, ויש גם תוצאה בסוף, מי מנצח. אבל רוב הזמן חשבנו על העניינים האלו, שנכנסו למוחנו. ובאמת לא בכוונה, זה פשוט קרה. מה לעשות, אנחנו מבוגרים, יש לנו הרבה עניינים שמציפים אותנו, וזה גם לא שלא שיחקנו, הנה, היינו בסדר, שיחקנו עם הילדים שלנו. נתנו להם מזמן האיכות שלנו.

והאפשרות האחרת? האפשרות האחרת היא שמתחילת המשחק נשתדל לעקוב אחרי הילד שלנו. אחרי התנועות שלו, ומה שהוא אומר, ואיך שהוא זורק את הפוגים. ונזרוק את הפוגים בתשומת-לב, ואפילו נקשיב לקול של עצמנו, איך אנחנו מדברים אליו, או צוחקים. ואחר-כך, בחזרה, גם לצחוק שלו, ואיך הוא מסתכל עלינו, ולרגע, העיניים שלנו ייפגשו עם העיניים שלו. וואוו, אילו עיניים יש לו, יפות כל-כך, שמחות עכשיו, על זה שאנחנו מסתכלים עליו, והוא מחייך, איזה חמוד! ליבנו מתרחב. אנחנו מרגישים אהבה. אלו רגעי קסם אמיתיים. אין תחליף להם. המשחק ממשיך ואנחנו ממשיכים להתרכז במשחק, ובילד שלנו, ובעצמנו.

ונכון שגם הניסיון הזה להתרכז לא אומר שנהיה כל הזמן מרוכזים. בכל זאת אנחנו "רחפנים" לעיתים מטבענו, וגם כך תברח לנו המחשבה פה ושם לכל מיני נושאים אחרים. אבל נשים לב לזה, ונשתדל להחזיר אותה למשחק, ולילד, ולמה שקורה בינינו, כמו בתהליך של מדיטציה. וזהו, ייגמר המשחק. עברו עשרים או שלושים דקות מיוחדות מאוד, מרוכזות מאוד, שבהן עברנו רגעים נורא מיוחדים. לא האמנו שמבט כזה של ילד בנו, שנתקל בעינינו, וחיוך כזה שלו, יכולים ככה להרחיב את ליבנו.

האם אפשר לעשות את זה בעוד מצבים? כן, למשל כשמקריאים לילד קטן סיפור. אפשר להתרכז בסיפור ובתגובות הילד, ואפשר תוך כדי הסיפור לרחף ולחשוב על משהו אחר. ואפשר להתבונן בילד קטן שעושה אמבטיה, כשאנחנו שומרים עליו, ואפשר לשמור עליו אבל לחשוב על דברים אחרים. וגם כשכועסים על ילד, או מנסים לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה אפשר להתבונן בתגובות הכעס שלנו ושלו, ואז הכעס ייראה אחרת לגמרי לגמרי. כשנקשיב לקולנו, ולקולו – המריבה תהיה חזקה הרבה פחות משום מה, ואנחנו נרגיש כועסים פחות ומתונים יותר. זה כמובן פחות ספונטני, ודורש ריכוז, אבל שווה לנסות לפעמים.

 וכמובן שאפשר גם ליישם את זה לאנשים אחרים בחיינו: למשל להתבונן בבני-הזוג שלנו באמת, ולהקשיב להם בריכוז, ולהקשיב לטון קולם, ועוד ועוד.

ולא חייבים לעשות את זה כל הזמן. אולי רק מומחים גדולים למדיטציה עושים את זה כל הזמן. רק מדי פעם, כשנחה עלינו הרוח, כשאנחנו ממש רוצים להיות שם, ולהתחבר.

לקבלת מידע נוסף על קשר הורים-ילדים