ארכיון תגית: הורים וילדים

ספר עזרה-עצמית

ספר עזרה עצמית פסיכולוגי

93 כלים לאושר

הספר "93 כלים לאושר" נועד לעזור לאנשים הסובלים מחרדה או מדיכאון.

הוא יכול לעזור במגוון בעיות נוספות.

המחיר של הספר הוא 89 שח, במהדורה הראשונה.

אפשר לטלפן אלי, למספר: 08-8659590 ותקבלו את הספר ישר לביתכם, בצירוף קבלה מסודרת. התשלום יכול להיות בכרטיס אשראי – בקלות ובנוחות.

אני ממליצה מאוד לקרוא ספרי עזרה עצמית. מניסיוני ומניסיון המטופלים שלי, וכן על פי מחקרים, ספרי עזרה עצמית יכולים לפעמים להועיל לא פחות מטיפול פסיכולוגי.

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית ומורשה להיפנוט

ובעלת קליניקה פרטית לטיפול במבוגרים, ילדים, מתבגרים, משפחות וזוגות

ללמוד מהילדים

בכלי התקשורת השונים כותבים ומסבירים לנו שאנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו.

וזה נכון – צריך לחנך ילדים.

אבל אפשר גם ללמוד מהילדים שלנו.

יחסי הורים וילדים

גם לילדים מותר להוביל וללמוד

ברור לכל המבוגרים בדורנו, שהילדים שלנו מלמדים אותנו כיצד להשתמש בכל הטכנולוגיה המתקדמת, שאינה נהירה לנו, המבוגרים. הם מלמדים אותנו על סבך הפייסבוק, האינסטגרם ואיך פותרים בעיות שונות במחשב. הם מלמדים אותנו איך משתמשים בטלפונים הניידים. הם מלמדים אותנו להוריד תמונות. הם מלמדים לא רק אותנו, דור ההורים, אלא גם את דור הסבים. הדור הצעיר הנוכחי יודע דברים רבים, שאנחנו והורינו איננו יודעים. המשחקים האינסופיים שלהם במחשב, שכל-כך הרגיזו אותנו לפעמים, לימדו אותם להיות "אלופים" ברזי הטכנולוגיה, וכעת אנחנו באים אליהם, כדי שידריכו אותנו.

כל דור חדש נועד כנראה לא רק להתחנך, אלא גם ללמד את התרבות העדכנית והחדשה ביותר, שההורים עוד לא למדו, והילדים, בסקרנותם ובפתיחותם – קלטו ואהבו.

כך למשל,  דור ההורים הנוכחי, בהשפעת שנות ה-60 וה-70,  לימד את הוריו להתלבש בצורה חופשית יותר, לרקוד בריקודים חופשיים יותר ולדבר בצורה חופשית יותר. דור הסבים לימד את הוריו איך לא להיות "גלותיים" – הם יותר ישראליים מהוריהם, שעלו לארץ. הדור שעלה לארץ לימד את הוריו, שצריך לעזוב מדינות שונאות וישנות.

נכדינו כבר ילמדו גם את ילדינו דברים חדשים, שהם יחששו ויתנגדו להם בתחילה.

וכמובן שלא רק חידושים תרבותיים וטכנולוגיים אנחנו לומדים מילדינו. אנחנו לומדים מהם שלל שינויים נפשיים:

אנחנו לומדים מהם כשהם תינוקות שנתינה גדולה וקימות מעייפות בלילה גורמות לאהבה גדולה ולהנאה.

כשהם ילדים אנחנו לומדים להציב גבולות ולהיות קשוחים, אם לא היינו כאלו לפני כן.

כשהם מתבגרים אנחנו לומדים לדובב אותם, ולהציב להם גבולות בצורה עדינה וחכמה.

וכל הזמן הם מלמדים אותנו, הילדים שלנו, להתרכך: להנמיך סופראגו, כלומר להנמיך ערכים נוקשים וגבוהים מדי – כדי להתחבר למה שהם אוהבים ומעריכים.

כן – אנחנו חיים עם דור אחר, שאנחנו חייבים ללמד אותו, אבל גם ללמוד ממנו.

ותהליך הלמידה ההדדי הזה יכול להיות מהנה ומפתיע ולהפוך את דרך ההורות למרתקת וטובה יותר.

על הלמידה ההדדית הזו אני מדברת לא פעם עם הורים בהדרכת הורים, שהיא חלק מהטיפול הפסיכולוגי בילדים ובמתבגרים. אני מנסה לעזור להורים להבין, שגם הילדים והמתבגרים שלהם צודקים לפעמים. אני גם נותנת להם לגיטימציה ללמד את הילדים שלהם מה שחשוב בעיני ההורים, אבל גם ללמוד מהילדים שלהם. למשל ללמוד מהילדים ומהמתבגרים, שהאייפון אינו נורא כל-כך. או שאפשר ליהנות ולהכיר חברים נחמדים דרך רשתות חברתיות, ושהמחשב אינו בהכרח מסוכן. או ששתיית אלכוהול בצורה בטוחה אינה שלילית. 

אז מה אתם לומדים מהילדים שלכם? האם תוכלו לשתף אותנו כאן? אשמח אם תשתפו.

שלכם,

הורים וילידם

מתבגר עם ערכת די.ג'יי. – עוד דרך לאהוב מוסיקה

רחל

 

רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

 

 

 

הורים לא מושלמים

לא נתנו סביבה מושלמת לילדינו

שביל ההורות אינו קל

הורים וילדים פוסעים יחד בשביל המשותף שלהם

להורים יש צורך טבעי לתת לילדיהם את המיטב. הם רוצים להיות מסוגלים לומר לילדים את המשפטים הכי מתאימים כשהם נוזפים בהם. הורים רוצים לתת לילדיהם חדר טוב בבית, דירה יפה לכל המשפחה, טלפון נייד שלא יתביישו בו מול חבריהם. וכמובן: הורים רוצים לתת לילדיהם גם את התיגבור הלימודי הכי טוב, שהם יכולים לתת להם. אה, וכמעט שכחתי: הורים גם רוצים שילדיהם יתלבשו יפה, שירגישו טוב עם הבגדים שלהם ועם הגוף שלהם. ושהאחים שלהם לא יפגעו בהם בתוך המשפחה…

הורים רוצים לתת לילדיהם המון. באופן טבעי ומולד הורים רוצים לתת לילדיהם את הסביבה הכי טובה לגדול בה. זהו אינסטינקט, שגם החתולות בדשא בגינת ביתנו חשות כלפי הגורים שלהן…

הורים רוצים לתת לילדיהם את המיטב בכל תחום, שהם מודעים לו ומכירים אותו. אם הורים נזכרים, ששכחו לחזק תחום מסויים עבור ילדיהם, הם נבהלים ונוזפים בעצמם. הם יכולים לומר לעצמם אמירות כמו: "אוף, איזו אמא אני, איך לא תיגברתי את בני מספיק במקצוע האנגלית… עכשיו הוא חלש באנגלית…" . או: "אוף, איך לא הבנתי כל השנים, שאחותו נורא פוגעת בו… באיזו סביבה הוא גדל?! איזו מין אמא אני, שלא שמתי לב, שהוא נפגע כל השנים האלו יותר מדי מאחותו…". ומה עם גבולות? לפעמים אנחנו גם כועסים על עצמנו, שלא לימדנו את ילדינו איך להתנהג יפה. או שלימדנו אותם דרך-ארץ, כמו שאומרים, אבל עשינו זאת בקשיחות מוגזמת. "אולי פגעתי בילד האהוב שלי, לתמיד?! " אנחנו יכולים לחשוב לעצמנו…

וכמובן, שככל שאנחנו מרגישים, שאותנו לא גידלו כל-כך טוב – אנחנו רוצים יותר לפצות את ילדינו.  "בי פגעו במילים קשות? אני אשמור על ילדי מכל משמר כשאני מעירה להם. ממני חסכו בגדים?? אני אקנה להם את הבגדים שהם זקוקים להם. אני גדלתי בסביבה דלה, בלי חוגים ובלי העשרה תרבותית טובה?? אני אשתגע כדי לתת לילדי את כל החוגים שהם רוצים ולא רוצים…"

אבל מתישהוא, ובדרך כלל כבר בתחילת הדרך של ההורות, עוד כשילדינו תינוקות – אנחנו מתחילים להיכשל במטרות הפרפקציוניסטיות שלנו. כבר כהורים לתינוקות איננו מצליחים לתת לילדינו את הגידול המושלם הזה, את הסביבה המושלמת הזו, שרצינו לתת להם: אנחנו עצבניים. עייפים. לא תמיד מבינים מה עושים כשהילד בוכה… לפעמים אנחנו רבים עם הבעל, ואז יוצרים מתח מיותר עבור התינוק הצעיר…

אנחנו מתחילים להבין במהלך ההורות, שאנחנו אולי מנענו מילדינו תקלות, שאנחנו עברנו בילדותנו, אבל אנחנו מביאים עליהם צרות אחרות בהורות שלנו: "אולי אנחנו קשוחים מדי?? אולי אנחנו יותר מדי חברים שלהם?? אולי אנחנו חלשים גופנית לפעמים, ואותנו דווקא גידלו הורים חזקים גופנית?? למה זה יגרום להם, בשם אלוהים?? מה יהיה?? מה יעשו להם ה"טראומות" האלו, הבעיות האלו, שאיתם אנחנו מגדלים אותם…?! איזו מין סביבה, בשם אלוהים, אנחנו אומרים לעצמנו, אנחנו נותנים להם?! איזה מין הורים אנחנו?? איך אנחנו עושים להם את זה…?!"

אלו נזיפות עצמיות קשות. עכשיו אני כותבת את משפטי הנזיפה העצמית האלו בהומור מסויים, תוך שאני מנסה להמחיש לכם עד כמה קיצוניות יכולות להיות המחשבות של ההורים. אבל בעצם, אלו מחשבות, שמחרידות כמעט כל הורה. ואלו מחשבות טבעיות, שאפשר גם לגדול בעזרתן כהורים. רגשות האשמה האלו הם חלק מתהליך ההורות, כנראה, לכל מי שרוצה להיות הורה טוב. וכולנו רוצים להיות הורים טובים. גם הבעייתיים והמופרעים והקשים שבינינו… גם החלשים והעדינים וחסרי-הכוחות שבינינו… וגם הוורקוהוליסטיים שבינינו רוצים להיות הורים טובים. וגם הנשים, שעסוקות מאוד בגיזרה שלהן, ובמכוני הכושר שלהן ובציפורניים היפות והאדומות שלהן… גם הן רוצות מאוד להיות אימהות טובות… וגם אנשי ההייטק שנוסעים המון לחו"ל… ואנשי צבא הקבע שלא נמצאים הרבה בבית… כולם כולם רוצים להיות הורים טובים…כן…

ואז אני נזכרת מה אבא שלי היה אומר על כל מה שאני כותבת כאן. אבא שלי היה אומר: "אין מה לעשות. כל הורה צריך לתת לילדים שלו קצת טראומות…". כן, אבא שלי, שגדל בילדותו בירושלים הישנה, במאה-שערים, בן לאשכנזים חרדים, שחיו במשך מאות שנים בצפת, חברון, טבריה וירושלים, הבין כנראה כבר מילדותו, שצריך להסתפק במועט לעיתים קרובות… אבני ירושלים לימדו את זה… כנראה שהחברה החרדית ההיא הבינה, שמהאבנים של ארץ-ישראל לא יוצאים הרבה מים, ורק מעט עשבים וצלפים ותאנים, שמהם אפשר לחיות. לחיות, אבל בצניעות, במידה, בהסתפקות במועט. שאפשר לבקש רק מה שיש. כך למשל, בזמן המצור על ירושלים במלחמת השחרור, כשהאנשים החרדים האלו לא קיבלו אספקת מזון ומים – סבתא של אבא שלי עשתה קציצות מעלי חוביזה. את המים שאבו מבורות של מים, ובסתיו המים כבר לא היו כל-כך טובים, אתם מבינים… ככה הם חיו. ועד היום הם תולים את הכביסה הלבנה והיפה שלהם בין חצרות בתי האבן הישנים, ומייבשים אותה באוויר הירושלמי הקריר והמייבש. הרי לא לכולם יש כסף למייבש כביסה ולחשמל שהוא צורך. בחברה החרדית הזו לא רוצים לתת לכל ילד חדר נפרד או אייפון. הם כן רוצים, כמובן, להצליח במונחים שלהם: הם רוצים להתחתן בשידוך טוב, ושהבנים יהיו עילויים בתורה… הם רוצים בגדים יפים בחגים… אז גם להם יש שאיפות גדולות משלהם… ולא, לא נראה לי שזו החברה האידיאלית, אבל יש לנו כנראה מה ללמוד מהם. כפי שלהם יש מה ללמוד מאיתנו, מהחברה החילונית…

אז אנסה לסכם.

אסכם, שכנראה אי-אפשר להיות הורים מושלמים. שניסינו כהורים לתת סביבה טובה יותר ושונה ממה שאנחנו קיבלנו. והצלחנו למנוע חלק גדול מהקשיים, שאנחנו חווינו בילדותנו, אבל אבוי – ילדינו מקבלים סביבה, שיש בה בעיות אחרות, מסוג שונה. וכך לא הצלחנו להיות הורים מושלמים. לא הצלחנו להוכיח להורינו, שיש סביבה מושלמת, ושאם הם היו רק מתאמצים יותר – הם היו נותנים לנו אותה.

אבל בכל זאת אנחנו מקווים, שעם כל הטראומות האלו, ילדינו יתפתחו טוב יחסית. כי כמו שדונלד וויניקוט, פסיכואנאליטיקאי אנגלי נעים וחכם ביותר, היה אומר לי עכשיו, לו הייתי מדברת איתו (הוא כבר נפטר, למרבה הצער): "Rachel, we do not have to be perfect as parents, you know… we just have to try to be good enough…"

ובתרגום לעברית הוא היה אומר: "רחל, לא צריך להיות הורים מושלמים, את יודעת… אנחנו רק צריכים לנסות להיות הורים מספיק טובים… הילדים שלנו זקוקים למפלות שלנו… כשאנחנו חולים, עצובים, רבים עם בן הזוג שלנו – הם פתאום חשים חוסר, ואז הם חייבים לפתח יכולות חדשות, שהן טובות עבורן… אל תדאגי, רחל, " הוא היה אומר לי, " גם את וגם ההורים, שבאים אלייך לטיפול עבור ילדיהם ולהדרכת הורים – כולכם הורים טובים-מספיק… וזה כנראה די מספיק…" ואז הוא היה מפמפם במקטרתו (האם היתה לו מקטרת בכלל, אז באנגליה של שנות החמישים והשישים?? אין לי מושג), וחוזר לשבת בנחת ליד מכתבתו הגדולה בחדר עבודתו. אשתו היתה מביאה לו כוס תה, והוא היה מחייך אליה. ואגב, לוויניקוט עצמו לא היו ילדים…

טוב, אז כאן אסיים. גם הרשימה הזו אינה מושלמת, הרי, אבל אני מקווה שהיא, כפי שוויניקוט היה מנסח זאת – טובה למדי…

אז תודה שקראתם אותי עד עכשיו,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית

ומחברת הספר "93 כלים לאושר", שמלא בהבנות ועצות להורים

הורה כמנחה קבוצה

מה זה אומר להיות מנחה קבוצה? אני כותבת כפסיכולוגית קלינית, שהנחתה קבוצות בחיים שלה. זוהי חוויה מיוחדת להנחות קבוצה, או אפילו להנחות משפחה בתוך טיפול

טיפול פסיכולוגי אשדוד

לפעמים יש בלגן במשפחה דווקא בארוחות…

משפחתי, בקליניקה. במובן מסויים, כפסיכולוגית, אני מאפשרת למטופלים הרבה יותר ממה שהיינו מאפשרים לאנשים, שחיים שסביבנו. אני שיפוטית פחות. אני נותנת יותר לעניינים להתגלגל כפי שהם מתגלגלים. אני יותר נותנת לאנשים להבין לבד, או בעזרת הערות עדינות, שהם מקבלים מהאחרים בקבוצה, שהם אולי טעו במשהו.

האם הורה צריך ויכול להיות לפעמים מנחה קבוצתי כזה במשפחתו? לא קל לנהל משפחה… במיוחד בימינו, כשכל מושג הסמכות כמעט אבד לגמרי. או אולי אפשר לומר אפילו: אבד לגמרי . כהורה אין לך כמעט סמכות. לא בעיני הילדים, בעיקר אם הם מתבגרים, וכמובן שלא תמיד בעיני עצמך אתה, כהורה.

אז האם הורים צריכים להיות לעיתים מאפשרים כאלו? כמובן, תוך הצבת גבולות הכרחית ומנומסת, כאשר זו הכרחית. גם בתוך טיפול קבוצתי איננו מרשים הכל. איננו מרשים אלימות. אנחנו משוחחים בשיא הרצינות כאשר יש אלימות מילולית.

זהו נושא מעניין. שווה, לדעתי, לחשוב עליו, ואולי גם להמשיך ולכתוב עליו. מי שרוצה, אגב, לקרוא יותר על קבוצות ועל הנחיית קבוצות – שיקרא את יאלום כמובן. ארווין יאלום. הספר הבסיסי והחשוב שלו יצא כבר בעברית, וראיתי אותו על מדפי הספרים בחנויות. מי שרוצה לקרוא על טיפול משפחתי שיתחיל כמובן לקרוא את סלבדור מינושין. שימשיך לקרוא את מה שיש היום על טיפול משפחתי. אני אישית אוהבת לקרוא את ג'ונסון. היא מעולה, למרות שכתבה מעט על הטיפול המשפחתי. יש לי גם רפרנס לספר מקיף על טיפול משפחתי בימינו. אם תעלה בקשה לרפרנס אליו, אשמח לתת.

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית, אשדוד

ומחברת הספר : 93 כלים לאושר – כלים מעשיים למאבק במצבי -רוח רעים ולבניית הרגשה טובה