ארכיון תגיות: טיפול פסיכולוגי באשדוד

איך היתה הפגישה?

איך הרגשת עם הטיפול הפסיכולוגי היום?

מרומם-רוח לקרוא את ספרו של בארי דנקן, בהוצאה האחרונה שלו מ-2012, הנקרא "On Becoming a Better Therapist". 

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית, אשדוד

נחשוב ביחד על הפגישה

דנקן מראה, שיש פער של 20-70% ברמת האפקטיביות של מטפלים. דווקא השיטות הטיפוליות, שעליהן אנו מרבים להתווכח, מראות טווח קטן יותר של שונות: רובן טובות ומצליחות. שיטת הטיפול עצמה קובעת מעט מהשונות בתוצאה.

ומה מאפיין מטפלים טובים לפי המחקרים שדנקן סוקר?

מטפלים טובים גבוהים ב"מעורבות מרפאת", שמוגדרת כ"השתתפות שבה מטפלים חווים עצמם מחויבים לפציינטים שלהם ומאשרים אותם. הם ברמה גבוה של תקשורת ואמפתיה, הם מודעים לרגשות בפגישות שלהם, יש להם תחושת השפעה גבוהה והם מתמודדים באופן בונה עם קשיים אם בעיות בטיפול עולות". לעומת זאת "מעורבות של מתח "היא "דפוס של מטפלים המאופיין בקשיים רבים בעבודה, ניסיונות לא בונים להתמודד עם קשיים על ידי הימנעות ממעורבות טיפולית, ורגשות של שעמום וחרדה במהלך הפגישה". המטפלים הטובים יותר, לפי המחקרים שסוקר דנקן, הם אלו שמכירים תיאוריות רבות, ואינם "נשואים" למודל אחד. בשפתו של דנקן, המטפלים הטובים הם סקרנים, ונשארים theoretically promiscuous.

המשתנה השלישי המאפיין מטפלים טובים הוא התחושה של המטפל שהוא חווה גדילה. המטפלים שחווים גדילה ברמה הגבוהה ביותר גם הראו מעורבות גבוהה יותר.

משתנה נוסף שתורם לשיפור תוצאות הטיפול הוא היכולת להפעיל את משאבי הפציינט ואת השתתפות שלו בטיפול, וגם ליצור בריתות טיפוליות טובות. תוצאות טובות קורות כאשר מטפלים נחווים כמעורבים ולא מנותקים, משתפי פעולה ולא דירקטיביים, אמפתיים, חמים ומאשרים.

בהמשך הספר מציג דנקן את רעיון  בקשת הפידבק מהמטופל ככלי מעשי, שעוזר, גם לפי מחקרים שערך, בשיפור תוצאות הטיפול.

ומהו אותו תהליך של בקשת פידבק מהמטופל?

הפידבק מתקיים לפי דנקן בסוף הפגישה, וגם בתחילתה. בתחילת הפגישה הוא ממליץ לשאול את הפציינט כיצד הוא חש שהתקדם לאחרונה, כדי לדעת מה המצב מבחינת הסימפטומים והבעיות שבגללן הפציינט פנה ( בעיני השאלה הזו מתאימה במיוחד לטיפולים קצרים וממוקדים). בסוף הפגישה ממליץ דנקן לקבל מהפציינט פידבק לגבי הפגישה עצמה, ואיך היא היתה עבורו. את שני סוגי הפידבק האלו דנקן ממליץ לקבל באמצעות שאלונים קצרים ופשוטים. אני אימצתי במשך כחודש את השאלונים של דנקן, אבל לאחר מכן הנחתי את השאלונים במגירה ופשוט שאלתי את המטופלים איך היתה עבורם הפגישה: מה היה מועיל בפגישה, ומה היה חסר. עודדתי אותם להיות כנים איתי. התשובות שקיבלתי ואני ממשיכה לקבל בפגישות הן מצוינות, ולעיתים

למצוא זוגיות

יש אנשים שמוצאים זוגיות בקלות. באמת. לעיתים יש להם בני- זוג כבר מגיל העשרה. הם מסתדרים. 
אבל לא כולם מוצאים זוגיות בקלות. גברים ונשים רבים חשים עצמם ״פגומים״ משום שהם בשנות העשרים המתקדמות שלהם, או בשנות השלושים או הארבעים – ועדיין אין להם זוגיות קבועה. 
הקושי למצוא זוגיות יכול להפריע מאוד. הוא  יכול לפגוע בהערכה העצמית של האדם. הקושי למצוא זוגיות יכול לפגוע בצורך הבסיסי למצוא לעצמך חבר אמיתי, קרוב ואינטימי באמת. הקושי למצוא זוגיות
הופך אותך לעיתים מבודד בחברה שרובה בנויה מזוגות ומשפחות, ומעל לכל – הוא חושף אותך יותר לסכנות הבדידות ומקשה בהקמת משפחה. 
האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לאנשים שמתקשים למצוא זוגיות? 
בהחלט כן. זכור לי שבגילאי העשרים שלי רבים ממכרי וחברי הלכו לטיפול פסיכולוגי והקדישו חלקים גדולים ממנו לשאלה הזו: למה אני לא מצליחה למצוא בן-זוג? למה בנות לא מספיק רוצות אותי? למה קשרים שלי מתקלקלים באיזשהוא שלב ומתפרקים? 
רוב החברים והחברות שלי מצאו זוגיות, ואף זוגיות טובה. כן, אין ספק שטיפול פסיכולוגי טוב הוא אחד המקומות החשובים ביותר שבהם ניתן ללמוד אילו טעויות עושים בניסיונות ליצירת קשר זוגי, בבחירת בני זוג ובהתנהלות ובציפיות בתוך זוגיות. 
אני טיפלתי בלא מעט מטופלים שנעזרו בטיפול כדי למצוא בני זוג או כדי לשפר מערכות יחסים, לפני הנישואים, שלא היו טובות. 
אבל איך בעצם עוזר הטיפול הפסיכולוגי במציאת זוגיות מתאימה?
בטיפול הפסיכולוגי מדברים על הציפיות מבן הזוג או בת הזוג, מפני שלעיתים אנשים מפתחים ציפיות גבוהות מדי, המקשות עליהם למצוא בן זוג שיש לו גם חולשות וחסרונות. בטיפול הפסיכולוגי מדברים על הדימוי העצמי של המטופל, שלעיתים הוא נמוך מדי, וכך מפריע ביצירת הקשר הזוגי. בטיפול הפסיכולוגי מתאפשרת קבלה עצמית של האדם, על ייחודו וחסרונותיו – קבלה שעוזרת מאוד ביצירת קשר זוגי מתוך מקום של נינוחות וביטחון עצמי. 
חשוב גם לעסוק בטיפול הזוגי בדפוסים שעלולים לקלקל לאדם את הקשר הזוגי שהתחיל. דפוסים של תלות -יתר, של ביקורתיות, של קושי להיפתח או של קנאה מוגזמת ושתלטנות – יכולים לפגוע בזוגיות. הפסיכולוגית מזהה דפוסים אלו מתוך מה שמספר לה האדם, מצביעה עליהם ומנסה יחד לעזור לאדם להתמודד איתם ולהחליפם בדפוסים בריאים ונעימים יותר לאדם עצמו ולבן הזוג או בת הזוג שלו. חשוב כמובן גם לדבר על דפוסי הזוגיות שחווה האדם במשפחתו. האם הוריו הסתדרו היטב? מה הוא למד לטובה או לרעה מהזוגיות שלהם? האם הוא משחזר, מבלי להיות מודע לכך,  בניסיונות הזוגיות שלו דפוסים שספג מהוריו? 
נושא נוסף שחשוב לעסוק בו בטיפול הפסיכולוגי הוא ניסיונות וחוויות קודמות של זוגיות. האם הוא נכווה יותר מדי בזוגיות קודמת? ואולי הוא עדיין מתגעגע לזוגיות מהעבר שהוא תופס אותה כאידיאלית? ואיזה לקח לימדו אותו הקשרים הקודמים שלו?
ומה לגבי הצד המקצועי בחייו של האדם? אולי הוא עדיין חש שלא השקיע מספיק בהתפתחותו המקצועית ולכן עדיין אינו בשל לקשר משמעותי? מה הוא צריך להשיג בחייו המקצועיים כדי שיתפנה באמת לקשר זוגי טוב?
רשמתי כאן כמה נושאים חשובים, שעולים בטיפול פסיכולוגי שמטרתו שיפור יכולות הזוגיות ומציאת זוגיות. אני מניחה שפירוט הנושאים האלו העלה גם בכם מחשבות על עצמכם. וזה טוב…
אז אפרד כאן מכם,
בברכת הבנה עצמית טובה וזוגיות טובה, 
רחל
ד״ר רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית העובדת באשדוד.
טל,:08-8659590
טיפול פסיכולוגי לקשיים במציאת זוגיות

מדוע איני מוצאת לי בן-זוג?

על טיפול פסיכולוגי בדיכאון

איך מתמודדים עם עצבות, דיכאון ומצבי רוח? ואיך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור במצבים האלו?
קודם כל, טיפול פסיכולוגי עוזר  ״לפתוח״ את הבעיות, שנראות לעיתים סבוכות וללא תקווה. ״לפתוח״ במובן של פקעת שנראית סבוכה ומלאת קשרים. וגם לא מובנת. השיחות בטיפול הפסיכולוגי עוזרות להתיר את הקשרים. הן עוזרות להבין: מדוע את עצובה? מדוע את מדוכאת? מה גורם לך למצבי רוח? מה חסר לך בחיים שלך?
כמובן שגם עצם הפתיחה והדיבור על הנושא באווירה פרטית, לא שיפוטית ומקבלת – עוזרת מאוד. ההבנה של הבעיה עוזרת להבין שהעצב והדיכאון לא הופיעו ״סתם״.  שיש להם ״סיבות טובות״. וההבנה הזו נותנת לגיטימציה לרגשות הקשים, ומרגיעה. וההבנה עוזרת כמובן לנתח ולדעת רציונלית מה השתבש. ושאפשר לתקן. אסור לזלזל בניתוח הרציונלי של בעיות. ובהחלט חמישים דקות של שיחה שבועית עוזרות להבין ולנתח את הבעיות בחיים שלך שגורמים לך להיות לא שמחה. או לא שמח. 
עצם השיחה של אדם על בעיותיו עוזרת לו להבין אותן הרבה יותר טוב מפני שהשיחה עוזרת לאדם עצמו לראות באור ברור יותר את ה״שדה״ הכולל. השיחה עצמה בטיפול הפסיכולוגית יוצרת יש מאין: היא יוצרת הבנות והארות חשובות, שללא השיחה אדם לא היה מגיע אליהן.
הפסיכולוגית שמקשיבה לך אומרת לך כמובן גם את הבנותיה המקצועיות לגבי הבעיות ומדוע את עצובה. או עצוב. היא גם מגלה אמפתיה והבנה לרגשות. אני אישית גם מציעה פתרונות כשצריך. מעודדת. 
מלמדת טכניקות וכלים מעשיים למי שזקוק ומעונייין.
וכל אלו עוזרים. 
וכמובן שיש גם את העבודה האישית של כל אחת ואחד אחרי הפגישה. הדברים שדוברו בפגישת הטיפול הפסיכולוגי ממשיכים לעשות את העבודה שלהם גם אחרי הפגישה. המסרים מחלחלים.  המילים שאמרה הפסיכולוגית משפיעות. ההבנות שהאדם הבין בעצמו בטיפול הפסיכולוגי ממשיכות להיבחן במצבים השונים של חייו, לאורך השבוע. 
בהדרגה מתחיל להיות שיפור במצב הרוח הכללי. גם אם השינוי אינו מיידי, הרי רואים הקלה בבעיות ושיפור משמעותי והדרגתי באיכות החיים.
את הטיפול הפסיכולוגי ממשיכים כל עוד מרגישים שזקוקים לו. כל אחד מרגיש לכמה פגישות הוא זקוק. יש אנשים שבאים לטיפול של שנה או שנתיים ואף יותר. יש המסתפקים בחצי שנה. ויש המשתמשים בכמה פגישות בלבד וזה מספיק להם. במיוחד כשהבעיות אינן חמורות. 
לסיכום, עם דיכאון ועצבות חשוב ואפשר להתמודד. הטיפול הפסיכולוגי עוזר להתמודד עם דיכאון בעזרת שיחות באוירה מקבלת ומבינה ומייעצת. בהדרגה חל שיפור באיכות החיים ובמצב הרוח. כן, כדאי להשקיע בעצמנו כשצריך, כדי שלא לסבול וכדי לשפר את ההרגשה הכללית. 

תקופה של משבר

 תקופה של משבר יכולה לקרות לכל אחד. בתקופה של משבר קורים שינויים בחייו של האדם. בדרך כלל אלו שינויים שהוא לא רצה בהם, כמו שינויים משפחתיים, זוגיים, בריאותיים ואחרים. 
השינויים האלו מכניסים את האדם למשבר, כלומר לתקופה קשה מבחינה נפשית. כל אחד כמעט יודע מה היא תקופה של משבר מפני שכל אחד ואחת כמעט חוו משברים בחייהם.  
לפעמים המשברים הם קצרים ולפעמים הם ארוכים. אבל בדרך כלל יש להם התחלה, אמצע וסוף. הם אינם אינסופיים. הם נגמרים בסוף. 
וכיצד מתמודדים אנשים עם משברים? 
לכל אחד יש את הדרכים שלו להתמודד. חלק פונים לטיפול פסיכולוגי. חלק פונים לטיפול תרופתי. חלק נעזרים בקרובי משפחה או חברים שיתמכו בהם. חלק מאמצים לעצמם תורות רוחניות שיעזרו להם או אמונה דתית שתתמוך ותנחם. וכולם משתמשים בכוחות הנפשיים שיש להם על מנת לשרוד את המשבר.
האם אתם עברתם אי פעם משבר נפשי? האם אתם זוכרים כיצד התמודדתם? כיצד שרדתם? 
ואולי השאלה הכי חשובה: 
מה למדתם מן המשבר הזה? 
כי כמו שמקובל לומר – ממשברים לומדים. בתום המשבר, וגם במהלכו, אדם לומד שיעורי חיים חשובים, שספק אם היה ניתן ללמוד ולהפנים אותם לולא המשבר.  
קודם כל אדם לומד להעריך את חייו הרגילים, הפשוטים, שהיו לו לפני המשבר. 
אדם לומד ליצור לעצמו סדרי עדיפויות, או במילים אחרות סולם ערכים ברור – מה חשוב לו בחייו ומה פחות חשוב. 
אדם לומד גם על מי הוא יכול לסמוך בחייו מבין כל האנשים שסביבו ועל מי לא. 
שיעורים כאלו ושיעורים נוספים אנשים לומדים מן המשבר.  כל אחד לפי השיעור שהוא היה צריך ללמוד. 
כתבתי כמה מילים על משבר ועל תקופה של משבר. 
כתבתי על משבר כי רציתי להתחבר כך למי שעובר כעת תקופה כזו או תומך במי שעובר תקופב כזו. מפני שמשברים נפשיים אינם קלים. לא קל בכלל לעבור אותם. אבל הם אינם בבחירת האדם. 
כשהם באים כדאי להתמודד איתם טוב כמה שאפשר. וללמוד מהם את הלקחים שניתן. כדי שלפחות תהיה גם משמעות לסבל שעוברים בתקופה כזו של משבר. 

מהי הזדהות השלכתית?

מתוך ויקיפדיה, ובתודה לויקיפדיה:

 

תהליך ההזדהות ההשלכתית

מלאני קליין

תהליכים מקבילים

קליין תיארה באמצעות מושג זה את המתרחש בנפשו של הפעוט בחצי השנה הראשונה לחייו. לטענתה, בשלב זה שאופיין כעמדה פרנואידית-סכיזואידית, משליך התינוק את דימוי העצמי התוקפני שלו, שמקורו בדחף המוות, על האם‏‏‏[1]. מכיוון שבשלב זה התינוק עדיין לא עבר תהליך של היפרדות מהאם, הוא מפנים בחזרה את דימוי האני שהושלך, וכך נוצרת הזדהות השלכתית. בעקבות הגדרה זו, אוטו קרנברג והוגים אחרים רואים בהזדהות ההשלכתית מנגנון הגנה לא יעיל שקיים רק אצל פסיכוטיים או בעלי ארגון אישיות גבולי‏‏‏[2].

במסגרת ההזדהות ההשלכתית, מתרחש תהליך תלת-שלבי:

  1. השלכה – אדם (המשליך) מייחס תכונות, מחשבות או אמונות לאדם אחר (המושלך), שעמו הוא נמצא לרוב במערכת יחסים כלשהי.
  2. המושלך מקבל על עצמו, באופן תת הכרתי, את אותן תכונות, מחשבות או אמונות שיוחסו לו, ומתנהג בהתאם להן. במקרים רבים התנהגות המשליך ביחסים היא כזאת שדוחפת, או אף כופה על המושלך להפנים את התכונות המושלכות.
  3. המעגל נסגר כאשר נוצרת בין המשליך למושלך דיאדה שמשחזרת יחסים לא פתורים של המשליך.

דוגמה לתהליך זה: ילד חרד מדחפי התוקפנות שלו, ולכן משליך אותם על אמו, וטוען שהיא תוקפנית כלפיו. האם עשויה להזדהות עם הדחפים התוקפניים שהושלכו עליה, ולנהוג בהתאם – לבטא תוקפנות בהתנהגותה כלפי הילד, וכך ממשיך המעגל ומשתחזר התהליך. על פי ביון, תהליך בין-אישי מותאם יותר עשוי להיות עיבוד וארגון של האם את התכנים התוקפניים שהושלכו עליה, שהפחידו את הילד, וזאת ללא בהלה וחרדה מהם וללא הזדהות, אלא החזרתם לילד תוך תימלול תחושות התוקפנות שלו, סיבות אפשריות לתחושות אלו, והצעת דרכי התמודדות. כך יכול הילד להפנים חזרה את דחפי התוקפנות ("האני הרע") כאשר החוויה מוסברת ומובנת לו יותר, ותוך הפחתה בתחושת החרדה.

תהליך ההזדהות ההשלכתית מתרחש לא רק במערכות יחסים פתולוגיות, שבהן התכונות המושלכות עשויות להיות שליליות (מחשבות רדיפה, התעללות, התקרבנות ופרנויה), אלא גם במערכות יחסים נורמטיביות, כבסיס לתקשורת בין-אישית. התפיסה המקובלת היא כי צדדים למערכות יחסים ארוכות טווח שבים ו"משחקים" באופן בלתי מודע בהזדהות השלכתית וב"הזדהות השלכתית שכנגד", ובאופן כזה מכניסים ליחסים תכנים הלקוחים מתקופת התפתחותם ומהדיאדות הראשונות שחוו.

כיצד מצליחים?

פסיכולוגים מדברים על הצלחה באשדוד

מהי הדרך הנכונה כדי להצליח?

אני כותבת את הפוסט הזה אחרי צפיה קישורית נפלאה, שבה מסביר אדם חכם מה מביא להצלחה, אחרי ששאל אנשים מצליחים מאוד מה לדעתם עזר להם להצליח.

מה גורם להצלחה בעיניכם? למה אתם חושבים שאתם זקוקים כדי להצליח?

רשמו כאן. רשמו גם לעצמכם.

ומה אתם מאמצים מתוך האמור ברשימה זו? לעבוד בשביל הכייף? להתמיד? לקבל דחיפה מאמא?

הצלחה מעסיקה אותנו ואנחנו רוצים להצליח. אנשים בכל הגילאים מדברים על הצלחה בקליניקה אצלי. פציינטים צעירים מדברים על הצלחה בלימודים. על חששות שלא יצליחו. הם שואלים אותי: מה לעשות כדי שאצליח בלימודים שאני כל-כך רוצה?

נשים ואנשים מבוגרים יותר מדברים איתי על ההצלחה שלהם כאנשי מקצוע שכבר נחשבים מאוד מצליחים. על ההצלחה שלהם כעצמאיים. על ההצלחה שלהם מול עצמם.

והנה, כאן הלינק היפה על עקרונות של מצליחים על הצלחה:

http://megirot.co.il/biz/persistence

מה אתם, אגב, הייתם מספרים לו היו שואלים אותכם איך הצלחתם עד עכשיו?!

הרי גם לכם היו הצלחות. אתם לא רק מקוים, הרי להצלחות בעתיד. ובטיפול הפסיכולוגי אני מנסה להראות לאנשים מה עזר להם בעבר להצליח. כדי שהם יבינו מה הם, אישית, זקוקים כדי להצליח. זה חשוב – להבין את העקרונות האישיים והמיוחדים לנו להצלחה.

 

קיבלתי את עצמי

 קבלה עצמית וקבלת המצב בכלל הפכה לעיתים למילה שחוקה מדי. "קבל את עצמך", אנשים אומרים לך. "קבלי אותו, הוא כזה," אומרים לפעמים לנשים על בני-זוגן. קבלה של המצב הפכה לפעמים למילה נרדפת לוויתור קל מדי. קבלת המצב מומלצת לפעמים לגבי מצבים, שלא צריך לקבל אותם. קבלה עצמית היא לפעמים חוסר-ניסיון להתאמץ ולהשתנות.

אבל אני רוצה לכתוב היום על קבלה עצמית טובה. לא קבלה עצמית שמגיעה מהר מדי –  אלא קבלה עצמית

צריך לדעת לוותר על מה שאי-אפשר להשיג

צריך לדעת לוותר על מה שאי-אפשר להשיג

שמגיעה מחוסר ברירה ואחרי מאמצים משמעותיים לשינוי, שעלו בתוהו.

היום אני רוצה לכתוב על קבלה עצמית שמביאה עימה אנחת רווחה גדולה.

אנחת הרווחה יוצאת מפינו אחרי שאנחנו מפסיקים לנסות לתקן דברים שאינם ברי-תיקון. אנחת הרווחה מגיעה מפני שהתפנתה לנו אנרגיה להתקדם לעבר מה שחשוב לנו. אנחת הרווחה מגיעה מפני שקבלת עצמנו נתנה לנו אפשרות קצת לנוח ממאמצי תיקון שלא עלו היטב. אחרי שאנחנו מרגישים, שכמעט כל מה שעשינו קודם, כדי לתקן את המצב – לא הועיל. אחרי שאנו מרגישים שרק הלכנו והתחפרנו בחול עם גלגלי המכונית שלנו, כמו שקורה כשלוחצים על דוושות הרכב ורק שומעים נהמת מנוע ושקיעת הרכב שלך בחולות טובעניים.

האם אתם זוכרים שחוויתם חוויה משמעותית כזו של קבלה עצמית בחייכם? כאשר קיבלתם את עצמכם, ואז פתאום התפנה לכם מקום לדברים אחרים? כאשר הקבלה העצמית הביאה רווחה גדולה, מנוחה, ואפילו הנאה?

אני זוכרת את עצמי בנקודות מסוימות בחיי מקבלת את עצמי. זו היתה חוויה טובה.

קבלה מלווה גם בכאב

קבלה מלווה גם בכאב

במה הייתם רוצים לקבל את עצמכם עכשיו? מה היה מאפשר לכם לחיות חיים קלים יותר, חיים מתסכלים פחות?

ותזכורת קצרה: ישנה שיטת טיפול פסיכולוגי שנקראת ACT, כלומר Acceptance Commitment Therapy. לפי שיטת הטיפול פסיכולוגי הזו האדם קודם כל מקבל את מה שקורה לו, ובעיקר את מצבו הרגשי ומחשבותיו. הוא מקבל את בעיותיו וצופה בהן, בצפייה שהיא אובייקטיבית, מהצד. כך למשל הוא צופה במחשבותיו הכפייתיות, או בדיכאון שלו, או באבל שלו. אבל במקביל הוא גם מתחייב לפעול למען המטרות החשובות של חייו. הוא מברר לעצמו, במהלך הטיפול הפסיכולוגי, מהן המטרות החשובות של חייו, ומתחיל לפעול לפיהן. בעודו סובל מהבעיות שקיבל – הוא פועל כדי לקדם את מה שחשוב לו, את מה שמשמעותי עבורו. תוצאות שיטת הטיפול הפסיכולוגי הזה הן טובות, ולא במקרה: השיטה הזו מחייבת את האדם שלא להיות אובססיבי בפתרון בעיותיו הקשות, ומביאה אותו להתמקד במטרות חיוביות ומרגשות. במובן זה הטיפול הפסיכולוגי מנחה את האדם לפעול לפי פילוסופיית הטאו, האומרת – הכר את העולם שלפניך על מגבלותיו. אל תנסה לכבוש את הבלתי-ניתן לכיבוש, אבל עבור את הנהר – היכן שניתן. וכמובן, שייתכן שהבעיה שאותה קיבלת תיפתר – אולי דווקא מפני שהנחת אותה בצד. מפני שלא לחצת עליה להיפתר. ואולי היא לא תיפתר. אולי היא תימשך, אבל תוכל לחיות איתה טוב יותר.

כתבתי עכשיו על קבלה עצמית ועל תחושת החופש וההקלה הגדולה שהיא מביאה.

אבל קבלה עצמית אינה רק חופש והקלה. קבלה עצמית, כשמה כן היא – היא דורשת מאיתנו קבלה. ואין זה קל לקבל. אין זה קל לקבל כאב נפשי. אין זה קל לקבל את מגבלות האופי שלנו. אין זה קל לקבל את המשקל שלנו. אין זה קל לקבל את מגבלות הקריירה שאנחנו מסוגלים להגיע אליה. ובוודאי שאין זה קל לקבל את המגבלות של הנישואים שלנו. קבלת המגבלות דורשת מאיתנו להמשיך ולחיות עם הקשה, המטריד והכואב, הקבלה דורשת מאיתנו לוותר על התקווה, שבעתיד הקרוב נצליח לשנות את המצב. אין זה קל לחיות עם מגבלות. לקבל את המצב אומר להיות מוכנים לחיות במצב לא-מושלם, ולהודות בחוסר השלמות. לנסות להשיג מטרות אחרות למרות שאנחנו פגומים, חולים, לא מושלמים נפשית, לא מושלמים משפחתית. פשוט לא מושלמים.

אבל, כפי שכתבתי בהתחלה – יש גם הקלה גדולה.

אפשר לחיות גם אם איננו מושלמים כלל

אפשר לחיות גם אם איננו מושלמים כלל

מתפנה מקום.

עכשיו אפשר לנוח מעט מהמאמצים הגדולים שהשקענו כשניסינו בכל מאודנו לתקן את המצב, מאמצים שהתישו אותנו. ואחרי שננוח מעט נתחיל להתמלא באנרגיה חדשה כלפי מה שכן אפשרי. מה שכן ניתן להשגה, לכיבוש ולשמחה.

יש למה לצפות.

רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

האם אני מיותרת?

מה אנשים ונשים מרגישים בגיל המעבר? האם טוב להם? האם הם מוצאים ייעוד משמעותי לחייהם? האם הם חשים שהם חיים את החיים שהיו רוצים לחיות, או שאולי הם מרגישים כבר קצת  מיותרים?

אנשים מגיעים אלי לקליניקה, גברים ונשים בגילאי 40-60, ואני שומעת אצלם הדים וקשיים של גיל המעבר. כבר הסתיימו המטלות הגדולות והקשות של חייהם, כמו הולדת ילדים קטנים וגידולם, ביסוס העבודה שלהם, רכישת דירה, וייצוב הזוגיות. ולכאורה עכשיו הכל אמור להיות בסדר. הם אמורים להיות מאושרים, מרוצים, שמחים בחלקם. אבל לעיתים קרובות הם אינם מאושרים כפי שהם אמורים להיות, לפי מצבם בחיים.

ואולי דווקא העובדה שהאתגרים הגדולים והקשים של חייהם כבר עברו אינה מקלה עליהם. הם יכולים לחוש ריקנות מסוימת. הם יכולים לחוש ביתר שאת את הקשיים של עצמם, של קווי האישיות הלא קלים שלהם. את המגבלות של מה שהשיגו – הם לא השיגו כל מה שרצו.

נכון, הם כבר לא צריכים להיות בלחץ המטורף של תחילת הקריירה ושל גידול ילדים קטנים, של קפיצות בין משפחתונים לבין עבודה תובענית לבין בית שרק עכשיו נבנה.

סערות תמיד קיימות בחיים

סערות תמיד קיימות בחיים

אבל בכל זאת לא קל להם.

הם ניצבים בפני ריקנות מסוימת. ואולי בפני אכזבה מסוימת מול מה שהשיגו. אולי היו רוצים להשיג יותר. ואולי היו רוצים להיות שוב בלחץ המטורף הזה שהם חוו לפני עשר-עשרים שנה כשילדיהם היו עוד קטנים, הכל עוד היה קשה ומסובך – אבל הם חשו אז במרכז  העניינים. בלב העשייה. באמצע הקושי.

אולי עכשיו החיים נעשו פשוטים וקלים מדי, מעוטי אתגרים.

קשה לאדם בגילאים אלו להודות שלא קל לו. הוא אמור לומר, שהוא מרגיש מצוין. שהשיג הרבה. שהכל טוב. אין לו לגיטימציה להתלונן, או לסבול.

אבל כנראה שיש קשיים של גיל המעבר, שהם לאו דווקא קשיים ברורים של חוסר. אלא קשיים של צומת דרכים. או לפעמים גם של אובדן דרך מסוים. של חוסר באתגרים, של תחושה, שכבר עברנו את הקשה ויפה מכל, אז מה עוד נשאר לנו לעשות כאן. האם מישהו באמת זקוק לנו? האם צפויות לנו עוד תקופות מרגשות וחלוציות וקשות, או שנועדנו רק לשבת על זרי הדפנה המסוימים של מה שהשגנו?

אלו שאלות שעולות בטיפולים הפסיכולוגיים.

במקביל לשאלות אלו עולים כאבים ובעיות גופניות. כשהנפש לא שמחה, והגוף כבר לא במיטבו – אז צצים מיחושים פסיכוסומטיים ורפואיים.  הגוף אומר את שלו, ומבטא את המצוקות הנפשיות בדרכו. וגם אם המצוקות הגופניות הן תוצאה של הגיל המתקדם יותר – הרי הן מטרידות, ומזכירות לאדם, שאינו בתחילת חייו.

למי אנחנו חשובים עכשיו?

למי אנחנו חשובים עכשיו?

האם נשאר בייאוש של התיאור הזה?

אתם הרי מכירים אותי.  אתם יודעים, שאני איני אוהבת להישאר פסימית…

אני מאמינה שעבודה נפשית מתאימה, שדורשת לפעמים זמן ונראית לעיתים מתסכלת ועצובה – יכולה להביא למציאת משמעויות חדשות ומרגשות לחיים.

יש אנשים המתחילים לנסוע לחו"ל. יש המשקיעים יותר במשפחתם, או בחברים שלהם. יש המבינים, שהילדים היו זקוקים להם לא רק כתינוקות, כשבכו בלילה, אלא גם עכשיו כמתבגרים או כמי שעושים את צעדיהם הראשונים כמבוגרים בחיים – באוניברסיטה, בנישואים. יש אנשים המתחילים להיות יצירתיים מאוד, ובכך מוצאים משמעות לחייהם. ויש היוצרים קשרים עם קהילות הגדולות יותר מהקהילות שהכירו עד עכשיו – והרשת מקלה על כך.  והקשר עם קהילות אלו מאפשר להם לבטא את קולם הפנימי ואת הייחודיות שלהם. קהילות אלו שמחות לחבק אותם ולשמוע אותם ואת היצירתיות שלהם, את מה שיש להם לתת.

אין ספק שגיל המעבר הוא אתגר. לעיתים קשה לעבור אותו כפי שקשה לעבור את גיל ההתבגרות. לא בכדי הוא נקרא גיל המעבר – זהו באמת גיל של מעבר, והוא דורש כוחות נפש כדי להתפתח בו, ולא לשקוע בו, או לנבול. אין לי ספק שיש השוקעים בגיל הזה, וכך הם מפתחים למשל מחלות קשות, כתוצאה מהייאוש שהם שרויים בו.

עבודה נפשית מתאימה, באמצעות טיפול פסיכולוגי או בכל אמצעי אחר  היא קריטית בעיני במצבי המשבר של גיל המעבר.

אז הצעתי לכם היא: אל תזניחו את עצמכם, ואל תתנו ליקרים לכם להזניח את עצמם בגיל הזה. זהו אינו גיל קל. ואם קשה לכם בגיל המעבר, אם אתם בני 40-60 ואתם מרגישים ריקנות, אובדן דרך, בדידות ושאלות לגבי המשמעות שלכם בחיים – עזרו לעצמכם.

תמכו בעצמכם, ואפשרו לעצמכם לעבור תהליך נפשי טוב של הבנה למה נועדתם. מה יעשה את חייכם משמעותי גם בגיל המבוגר יותר. כי הרי כפי שנתתם וגידלתם והולדתם ובניתם בגיל הצעיר יותר – יש לכם גם מה לתת בגיל המבוגר יותר.

גם חייכם יכולים לפרוח

גם חייכם יכולים לפרוח

אינכם מיותרים באמת.

מצאו למי אתם חשובים. מצאו מהי הפינה הטובה עבורכם. פרחו. ממשו את עצמכם ואת הייחודיות שלכם. התהליך הזה יעשה לכם טוב, וישפר את מצבכם הגופני והנפשי.

אני מקווה, שלא סיימתי במילים גבוהות מדי. באמת התכוונתי למילים האלו, גם אם אני יודעת, שהדרך למציאת האני שלך כאדם מבוגר יותר – אינה קלה כלל. קל יותר לכתוב על כך מאשר לעבור את התהליך הכואב והקשה הזה. אבל כדאי לעבור את תהליך ההבנה הזה, את תהליך מציאת המשמעות של חייך בגיל המבוגר יותר.  אם תבינו למה נועדתם, כיצד צריכים חייכם להיראות – תברכו על התהליך שעברתם, בין אם עשיתם אותו לבד, עם אדם קרוב, או באמצעות טיפול פסיכולוגי.

אני אפרד מכם כאן,

אאפשר לכם לחשוב על מה שכתבתי.

שלכם,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

הליכה – מרפא לגוף ולנפש

 בריא מאוד לעשות פעילות גופנית. כפסיכולוגית קלינית, עלי להוסיף, שפעילות גופנית בכלל, והליכה בפרט, עוזרות מאוד  בשיפור מצב-הרוח. סרוואן-שרייבר כותב על כך, בספרו המצוין ״ללא פרויד, ללא פרוזק״. הוא מתאר אנשים שהליכה השפיעה עליהם לטובה, מבחינת מצב-הרוח והחרדות, לא פחות, ואפילו יותר, מתרופות. גם אני ממליצה לא פעם למטופלים שלי לשלב בחיי היומיום שלהם הליכה לא מהירה מדי, כדי לא להילחץ, והם מדווחים על שיפור במצב הרוח.

עם זאת, מחקרים של השנים האחרונות מראים, שחשוב ללכת תוך כדי התבוננות על הגוף, או במילים מקצועיות יותר- ללכת ולעשות מדיטציה על הגוף תוך כדי הליכה. המחקרים הראו, שהתבוננות בגוף בזמן מאמץ גופני מגדילה את היעילות של עבודת השרירים. במכוני כושר מקצועיים במיוחד לא מאפשרים למתעמלים ולספורטאים לשמוע מוסיקה או לצפות בטלויזיה תוך כדי הפעילות – כדי שהם יתרכזו בגופם ויגיעו להישגים גופניים טובים יותר.

התבוננות בגוף בזמן הליכה לא רק משפרת את הביצועים הגופניים אלא מביאה תועלות נוספות איתה:

1. התבוננות בגוף בזמן פעילות גופנית מרגיעה מאוד ומשפרת מצב-רוח.

2. התבוננות בגוף בזמן פעילות גופנית משפרת חשיבה יצירתית בזמן הפעילות, מעלה רעיונות טובים, ועוזרת במציאת פתרון לבעיות.

3. התבוננות בגוף בזמן פעילות גופנית מאפשרת לנו להתעייף פחות, וכך מגדילה את האנרגיה ומצב-הרוח הטוב אחרי הפעילות, ומגדילה את טווח הזמן שאנחנו מסוגלים לעסוק בפעילות גופנית. הגדלת האנרגיה שלנו חשובה במיוחד לאנשים מחלימים, למי שסובל מתשישות כרונית, או למי שחייו עמוסים גם כך בפעילויות מעייפות.

4. התבוננות במקומות מסוימים בגוף עוזרת לנו ״להחזיק״ את אותו איבר בצורה נכונה יותר, וכך לשפר את מצב האיבר, במיוחד אם יש באותו איבר כאב או מתח מסוים. כך למשל התבוננות בכתפיים כואבות תוך כדי הליכה תביא להחזקה נכונה יותר שלהם, ולכך שבתום ההליכה הן יכאבו הרבה פחות.

והנה כמה הנחיות שיעזרו לכם להתבונן בגוף בזמן הליכה, או בזמן כל פעילות גופנית:

* את ההתבוננות בגוף מתחילים מתחילת ההליכה. עדיף להתחיל בכך שנשים לב לכל הגוף, שלנו, כשלם. כלומר, נשתדל בזמן ההליכה להרגיש את גופנו כולו ואת היציבה שלנו. לא נאמר לעצמנו איך להחזיק את גופנו- עצם ההתבוננות ביציבה תגרום לכך שניישר את עצמנו, תןך כדי הליכה, ו״נחזיק״ את גופנו בצורה הנכונה. זה דורש ריכוז מסוים, אבל לא ריכוז מושלם: אם מדי פעם יברח לנו הריכוז, ונמצא את עצמנו חושבים על דברים אחרים תוך כדי הליכה – פשוט נסב אז את תשומת-לבנו בחזרה לתנוחת גופנו כולו, ונמשיך להתבונן בו.

* שימו לב אם תוך כדי ההתבוננות בגוף חל שינוי בנשימתכם. אם נשימתכם נעשית לרגע עמוקה, או שאתם נושמים מעין ״נשימת רווחה״ עמוקה פתאום – סימן שאתם עושים את ההתבוננות היטב, ושהיא מרגיעה אתכם וכבר משפרת את מצבכם הנפשי והגופני.

*כעת שימו לב לאיבר אחר בגופכם. התחילו באיבר שאתם מרגישים שזקוק לתשומת- לב: אולי גופכם תפוס או כואב מעט- אתם יכולים עכשיו לשים לב אליו תוך כדי הליכה. אולי הירכיים שלכם כואבות, או אולי השרירים של הלסת שלכם מתוחים מדי – גם ללסתות ולפנים אפשר לשים לב תוך כדי הליכה. אפשר גם לשים לב לבטן- זה גם יעזור לכם להחזיק אותה טוב יותר בהליכה, לצואר, וגם לכפות הרגליים, ולאיך הן נוגעות בקרקע. אפשר לשים לב לכל תחושה אחרת שעולה מן הגוף.  כך אתם יכולים לעבור מאיבר לאיבר, במשך כל זמן ההליכה, בהתבוננותכם.

* רצוי כמובן ללכת בסביבה שהיא שקטה יחסית, ואינה מסיחה את תשומת- לבכם יותר מדי. אפשר גם, כמובן, ללכת כך יחפים בבית (אם יש מספיק מקום ללכת בסיבובים בבית), אפשר ללכת יחפים על שפת-הים, או יחפים על הרצפה במכון הכושר.

* הדגש בהליכה כזו הוא לא על המהירות, אלא על האיכות של התנועה. התבוננות בגוף יכולה קצת להאט את קצב ההליכה, אבל לאפשר הליכה לפרקי זמן ארוכים יותר, וזה חשוב – לגוף ולנפש.

* יכול  להיות, שבזמן ההליכה יעלו במחשבתכם, תוך כדי ההתבוננות בגוף – רעיונות מצוינים. כשאתם מסיימים את ההליכה – שבו ורשמו אותם. חבל להפסיד את הרעיונות האלו. הרעיונות שעלו לכם בזמן ההרגשה הטובה של ההליכה יכולים לעזור לכם בעתיד, ואם לא תרשמו אותם – אתם עלולים לשכוח אותם.

* נסו בהתחלה לתרגל התבוננות בגוף בזמן פעילות גופנית אפילו לכמה דקות בודדות. סביר שבפעמים הראשונות ההתבוננות לא תהיה פשוטה וקלה, אבל אחרי מספר תרגולים- תקלטו את השיטה, וההתבוננות בגוף בזמן הליכה תהפוך להיות נעימה ומתגמלת עבורכם מאוד – גופנית ונפשית.

ליצור יופי

היום רציתי לעודד את עצמי לכתוב משהו ארוך, שאני צריכה לסיים. ואז הבנתי שפינת העבודה שלי אינה יפה עבורי מספיק, ושקשה לי לכתוב כך. חשבתי איך אוסיף לפינה פריטים, שיגרמו לי ליהנות ממראה פינת העבודה שלי. אחר-כך חשבתי על עוד פינות בביתי, שאליהן אפשר להוסיף יופי.

כן – יופי עושה לנו משהו:  הוא משפר את מצב-רוחנו,  הוא יכול לתת השראה.  תמונה יפה גורמת לנו להסתכל עליה ולהרגיש טוב. לבוש מתאים עוזר לנו לחוש טוב עם עצמנו. סלון מסודר גורם לנו לנשימת רווחה.

ומה איתכם? האם יש מספיק יופי סביבכם? האם תרצו להוסיף יופי לפינות בביתכם? להופעתכם החיצונית? לגינתכם? למטבח (המבולגן או מסודר) שלכם?

ספרו על חוויותיכם. שתפו אותנו ברעיונות חדשים.