ארכיון תגיות: פסיכולוגים אשדוד

חשיבה חיובית בטיפול הפסיכולוגי

לאחרונה התחלתי לשאול  פציינטית שלי, מדלן, בת ארבעים ומשהו (מקרה בדוי) למה היא שואפת, מה היתה רוצה שיהיה בחיים שלה.

אספר לכם קודם על הטיפול הפסיכולוגי במדלן:

מדלן מדוכאת כבר ארבע שנים. היא נמצאת כבר חצי שנה בטיפול פסיכולוגי. יש שיפור מסוים במצב הרוח שלה, אבל היא עדיין לא מרגישה שהיא "עלתה על הגל הנכון", כלומר עדיין אין שיפור משמעותי בסימפטומים של הדיכאון. ואנחנו מדברות לא מעט על הסיבות לדיכאון שלה. על כך שהיא נולדה להורים דיכאוניים, כך שיש לה גנים דיכאוניים. על כך שהיא לא מרוצה בחיים שלה, וסובלת מכך שהיא שמנה – אבל אין לה אנרגיות עכשיו לרדת במשקל. על בעלה, שגם הוא שמן ולא מושך בעיניה, שלא מתייחס אליה. על שני ילדיה, שכבר בגרו ועזבו את הבית, ועסוקים מדי, להרגשתה, בעצמם. על כך שהיא חשה, שעבורה, החיים כבר נגמרו. עם זאת, מדלן בטיפול הפסיכולוגי כועסת על עצמה שהיא חזרתית: "כל הזמן אני חוזרת על אותם נושאים," היא אומרת, "אני משעממת. אבל מה לעשות? זה מה שמעסיק אותי…"

עד עכשיו שיקפתי את תחושותיה של מדלן, והייתי אמפתית למה שעובר עליה, כשאני במקביל מציעה התערבויות מהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, שמדלן לא יישמה אותן. היא היתה אומרת, "אני רוצה, אבל אין לי כוח לזה."

לאחרונה, גם אני הרגשתי שכדי להתקדם בטיפול הפסיכולוגי כדאי לגשת אליה בגישה אחרת. אמרתי למדלן, שאני רוצה שנוכל לחשוב גם על מטרות שלה, על דברים חיוביים בחיים שלה. שהכי קל לחשוב באופן שלילי, זהו המגנון האוטומטי שלנו, ויש צורך  במאמץ כדי לחשוב בצורה חיובית יותר. לא רציתי להישמע כמי שאינה מתחברת למדלן, ואינה נמצאת איתה היכן שהיא נמצאת. לא רציתי להישמע כמי שנוזפת בה על נטייתה לספר כמה קשה לה. אבל הרגשתי תחושה של חוסר-מוצא, ושאנחנו שוקעות יחד באיזו ביצה רדודה, ושעלי לעזור למדלן לשנות כיוון וזוית ראייה.

התחלתי לשאול את מדלן  על פעילויות שלה בתחומים, שהם החוזקות שלה, כלומר בתחומים שבהם היא בעלת-יכולות גבוהות. ואז היא התחילה לדבר על העבודה שלה כמורה בכיתות הנמוכות. הפציינטית שלי היא מורה אהובה ומוערכת, ובזמן שהיא עובדת היא מרגישה נחמה ועניין. היא גם אוהבת את הקשר עם הילדים הקטנים. בטיפול הפסיכולוגי היא התחילה לספר לי על התכניות שלה לעתיד בקשר לכיתה שלה. היא סיפרה, שהיא מתכוונת לעשות טיול מיוחד לכיתה למקום של שקט, ולאפשר להם ללמוד שם. פעם אחרת סיפרה, שהיא מלמדת אותם כעת לשיר, ומכניסה תכנים של לימוד לשירים עצמם. גם על ילד מיוחד, שהיא מקדמת, היא סיפרה. זהו ילד, שנראה לה שקט במיוחד, אבל היא הצליחה ליצור איתו קשר כך שהוא לומד טוב יותר. היא תיארה שהוא מסתכל עליה לא מעט בעיניו הגדולות בזמן השיעור, והיא מרגישה כלפיו חיבה רבה.

השיחה על הנושאים האלו שיפרה את מצב הרוח של הפציינטית שלי. היא דיברה על תוכניות נוספות שהיתה רוצה לעשות בהוראה, כמו למשל לכתוב מאמר על לימוד דרך שירים, ולשלוח אותו לביטאון המורים. היא חשבה על האפשרות להעביר השתלמות לצוות בית הספר בנושא הזה.

אחרי כמה פגישות שבהן דיברנו על החוזקות של מדלן בטיפול הפסיכולוגי, מדלן שוב דיברה על הקשיים שקיימים, וחזרה להיות אוירה של דיכאון וכבדות באויר. אני שיקפתי מה שהרגישה, ואמרתי שאולי השיחות החיוביות יותר מרגישות עכשיו כמו אשלייה, ושהאמת היא שלא טוב לה.

את הפגישה אחרי כן התחלנו עם התלבטות: האם לדבר על כל אותם תכנים כבדים, המעסיקים אותה, או אולי לעסוק בחיובי ובחוזקות? אני הצעתי שברבע השעה האחרונה, בכל פגישה בטיפול הפסיכולוגי, נעסוק בדברים החיוביים. מדלן סיפרה על אחר הצהרים קשה שעבר עליה השבוע, בו כבר חששה שהיא עומדת להתפרק נפשית. על הייאוש שלה מעצמה. על חוסר האונים שבו מסתכלים עליה ילדיה, עד שהיא תוהה כמה הם מבינים שקשה לה. על הניסיונות היפים של בעלה לעזור לה, לעיתים. ואחרי כחצי שעה מדלן אמרה: "די, אני חוזרת על עצמי, אני לא רוצה לעסוק כל כך הרבה בייאוש הזה. כן כדאי לדבר על החיובי." ואני אמרתי: "יופי. למה לא? בואי נדבר על דברים שאת אוהבת, על תכניות מעניינות שיש לך."

ואז מדלן סיפרה על תוכנית שיש לה לשפץ את הבית שלהם. היא עדיין לא התחילה, אבל יש לה כבר תוכנית. האם היא תצליח ליישם את התוכנית הזו? היא דיברה על החשש שתדחה את התוכנית יותר מדי. אני שאלתי, מה היתה רוצה לשפץ בבית, ומדלן תיארה לי איך היתה רוצה לעצב את הסלון מחדש. ליצור קיר מצופה בלבנים בהירות. להצמיד מדפים בצבע לבן, ועליהם ספרים ופרחים. לקנות שולחן לבן חדש, ולצבוע את השידה שעליה עומדת עכשיו הטלויזיה. גם את הספות היתה רוצה לשנות. כשמדלן תיארה את התוכניות שלה, היה ברק בעיניים שלה והתרגשות חיובית בקול שלה. אמרתי לה זאת.

אמרתי לה: "מדלן, יש לך ברק בעיניים עכשיו. הקול שלך נשמע אחרת. את נראית עירנית יותר. תנוחת הגוף שלך זקופה יותר. כמה טוב שאנחנו מדברות על התכניות האלו".

מדלן חייכה חיוך שהיה בו לפתע רתיעה ואמרה: "אבל אני אצליח להגשים את התוכנית הזו? זה אפשרי?" היה ספק בקולה. אמרתי לה: "בוודאי שזה אפשרי. תתחילי לדבר על כך עם בעלך. עשי לך רשימות מסודרות, מה את רוצה. חשבי את העלויות. אפילו החליטי, שכל יום את מקדישה לפרוייקט הזה לפחות חמש דקות. בסופו של דבר תראי שתשקיעי יותר זמן מאשר חמש הדקות שהתחייבת אליהן. חפשי גם אתרים לעיצוב הבית אם יש לך עוד תהיות מה לעשות בשיפוץ. בהמשך גם תחפשי הצעות מחיר, ותחשבי עלויות. תשמרי כסף בצד לשיפוץ."

מדלן הסתכלה בי בעניין במבט, שהוא מבט מהצד. חיוך עלה על פניה.

"זה טוב מה שאת אומרת לי", אמרה, עם החיוך הקטן על פיה. "את מעודדת אותי לדברים טובים. מצב הרוח שלי קצת טוב יותר."

בפגישות אחר כך מדלן המשיכה לדבר על מה שמטריד אותה. על הקשיים, על הכבדות. אבל היא שילבה גם דיווחים ודיבורים על התוכניות שלה לשיפוץ, ועל רצונות ותכניות אפשריות אחרות שעלו. כשדיברה על התכניות היא נראתה חיה וזקופה יותר, וגם טון קולה נשמע ערני ומתלהב לעיתים. היא אמרה, שהדיבור כאן על התוכניות גורם לה להרגיש עם תקווה, ושמצב רוחה השתפר באופן כללי. "עוד יש על מה לעבוד," היא אמרה, "אבל אני כבר בין שישים לשבעים אחוז מהזמן במצב רוח טוב או בסדר". "זה יפה," אמרתי. "אי אפשר הרי להיות במצב רוח טוב כל הזמן…"

אחרי שתיארתי לכם קטע מהטיפול של מדלן, אני רוצה להעלות כאן גם את הרקע התיאורטי של מה ההתערבויות הפסיכולוגיות, שסיפרתי לכם עליהן עד עכשיו.

נתחיל בפרויד.  פרויד חילק את הנפש לכמה חלקים: האיד, היכן שהיצרים שוכנים. הסופראגו, היכן ששוכנים המצפון והאידיאלים. וביניהם – האגו, שמתווך בין שניהם לבין המציאות, ומיישם את המסרים שהאיד והסופראגו מעבירים לו, תוך התחשבות והתאמה למציאות החיצונית.

בעצם, החלק באישיות, שנתנו לו מקום כשדיברנו בטיפול הפסיכולוגי על הרצונות של מדלן הוא הסופראגו. כזכור, הסופראגו, הוא מקום משכנם של האידיאלים, ומדלן ציינה מהם האידיאלים שהיא רוצה. היא החליטה לבטא אותם, ואני עודדתי אותה לחשוב עליהם, ואחר כך, באמצעות האגו, לנסות ולממש אותם במציאות. אפשר גם לומר, שחלקים באיד משחקים תפקיד ברצונות של מדלן. אולי יש כאן יצרים לאסתטיקה, ליופי חושי, יצרים שמדלן לא נתנה להם רשות ולגיטימציה.

קרל רוג'רס היה  מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח. רוג'רס סבר כי המניע האנושי העיקרי הוא השאיפה להגיע למימוש עצמי. לדעתו שורשן של בעיות נפשיות הוא באי ההתאמה בין "העצמי האידאלי", "העצמי" וה"עצמי בפועל". כדי לצמצם פער זה על האדם או להגביה את האני המציאותי, או לצמצם את האני האידיאלי. בנוסף בולט הניגוד בין רוג'רס לפרויד בראייתו האופטימית של רוג'רס את הטבע האנושי. לטענת רוג'רס, המטפל הקליני לא אמור להוות דמות סמכותית או מייעצת אלא כזה שיספק תמיכה, חום ואמפתיה לכיוונים אליהם יחליט המטופל עצמו לפנות.

בעבודה שבה העלינו את הדברים שחשובים למדלן בעצם עזרתי למדלן להיות, קודם כל, מודעת ל"עצמי האידיאלי" שלה: לרצון לשפץ את הבית. לרצון שלה לחיות בסביבה יפה יותר. אחרי שבחנו מהו "העצמי האידיאלי" של מדלן, גם עזרנו לה ליישם אותו, כך שהמרחק בין "העצמי האידיאלי" ל"עצמי בפועל" יצטמצם. צמצום זה הביא לשיפור בבריאות הנפשית של מדלן. השתדלתי לספק למדלן אוירה של תמיכה, חום ואמפתיה לכיוונים אליהם היא החליטה שחשובים לה. גם כשהחלטנו על מה לדבר בטיפול וכמה, האזנתי לרצונות שלה.  

בנוסף שידרתי אופטימיות בטיפול הפסיכולוגי (זליגמן 2012, ג'ונסון, 2004): אם תלכי אחרי "העצמי האידיאלי" שלך תרגישי יותר טוב. יש דרך להרגיש טוב יותר.

פרופ' שחר גולן, פסיכולוג קליני וחוקר, במאמר שלו מ-2015 , מדבר על projectuality (גולן 2011, גולן 2012 ), כלומר על השלכת העצמי האמיתי שלנו על העתיד, על מנת לבנות לנו תמונה חיובית שאליה אנחנו רוצים לשאוף. גולן גורס, כי השלכת העצמי האמיתי שלך על העתיד, ויישום שלו, גם באמצעות גישות התנהגותיות כמו ה-Behavioral Activation  (קנטר ושות', 2009), יגרמו לך להרגיש את עצמך מלא התלהבות ויצר חיים (zest), ועם תחושה של משמעות. בשיטה של behavioral activation אנו מבררים עם הפציינט מהן המטרות החשובות לו, ואלו פעולות צריך לעשות כדי לממש מטרות אלו. כמו בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדות, גם בשיטה זו בונים עם הפציינט סולם התקדמות לפי דרגת הקושי של יישום הפעולות עבורו, תוך שמתקדמים בסולם בהדרגה.

וכאן המקום לפרוש את התיאוריה של הפסיכותרפיה החיובית. גישה חדשה, יחסית, זו, מבוססת על גישתו של פטרסון, שהדגיש שהפסיכולוגיה חייבת לעסוק בכוחות כמו בחולשות (רשיד, 2015).  רשיד, הוא מיוצרי הפסיכותרפיה החיובית (PPT – Positive Psychotherapy ) יחד עם זליגמן,  שהוא מראשי גישת הפסיכולוגיה החיובית. רשיד כותב, כי ההתמקדות של הפסיכותרפיה על ריפוי סימפטומים הוא מובן, מפני  שהמוח האנושי נוטה לכוון השלילי. המוח שלנו נוטה לשלילי – מחקרים מראים, כי המוח האנושי מגיב יותר בחוזקה לשלילי מאשר לחיובי. יותר קל ליצור רשמים שליליים, ויותר קשה לסלק אותם. בהקשר הקליני, דברים שליליים, בגלל הערך האינפורמטיבי הגדול יותר שלהם, בדרך כלל מקבלים יותר תשומת לב, ויוצרים ייצוגים קוגניטיביים מורכבים יותר. עם זאת, מחקרים מראים, כי  מטפלים שעוסקים גם בחוזקות של המטופלים שלהם – משפרים את התוצאות החיוביות של הטיפולים. גישת הפסיכותרפיה החיובית  תוקפה כבר על אבחנות  של דיכאון מתון עד קשה (שם נמצאה הגישה עדיפה על פני טיפול-כרגיל), ומחקרי ניסיון מראים שהיא עוזרת בהפרעות של חרדה, דיכאון, פסיכוזה, הפרעת אישיות גבולית ותמיכה בהפסקת עישון.

הפסיכותרפיה החיובית יכולה להיות מיושמת במלואה, ואז היא מכילה ארבעה-עשר מפגשים שיש בהם נושאים קבועים מראש, ותרגילים לנושאים אלו. הפסיכותרפיה יכולה גם להיות מיושמת באופן חלקי, כחלק מגישה אינטגרטיבית. יש לציין, שאין מדובר בטיפול פסיכולוגי המתייחס רק לחוזקות –  האמפתיה היא חלק אינטגרלי מהטיפול, ולפני שמציגים את המושגים החיוביים חשוב להיות אמפתיים לסבל, ולעסוק בו.

ובחזרה למדלן.

מדלן החלה בשיפוץ בביתה מספר חודשים אחרי שהתחלנו לדבר על כך בטיפול הפסיכולוגי. לשיפוץ קדמו חלומות בהקיץ של מדלן על השיפוץ, חלומות מהם נהנתה. אני הדגשתי בפניה שגם החלומות בפני עצמם יש להם ערך חשוב – הם תורמים למצב הרוח הטוב. לאחר החלומות בהקיץ על השיפוץ – מדלן החלה לדבר עם בעלה על השיפוץ, והחלה לבדוק אתרים שונים ברשת, שבהם הצעות שונות לעיצובים. עצם השיטוט באתרים האלו ברשת גרמו לה להיות שמחה ומלאת תקווה.

לא היה למדלן קל להזמין אנשי מקצוע מפני שמטבעה היתה חסכנית, וחששה מהעלויות. אבל היא הצליחה למצוא כמה בעלי מקצוע שעשו עליה רושם אמין, והיא הבינה שהסכום שהקצתה לשיפוץ, כעשרת אלפים שקל, יספיק לשלב ההתחלתי, עד לקניית הרהיטים. השיפוץ של מדלן הגיע לכדי סיום, והיא היתה מרוצה ממנו. במקביל לשיפוץ הזה מדלן החלה בפרוייקטים נוספים. למשל, היא החלה לפגוש חברות. היא נהנתה מהמפגשים האלו – היא נהנתה לדבר עם החברות, לצחוק איתן, ולשבת איתן בבתי קפה.

היא גם החלה לקנות לעצמה כמה בגדים חדשים, והרגישה שנעים לה יותר להיראות טוב יותר. כאן, שוב, אפשר לראות, שמדלן מימשה את האידיאל של הסופראגו – להיראות טוב יחסית, או שהגשימה את העצמי האידיאלי.  בהמשך הפגישות המשכנו לדבר על דברים שמרגשים את מדלן, ושהיא רוצה לממש אותם. מדלן הביאה לפגישות גם התלבטויות, חששות ולחצים שונים. אבל מבחינתה, היא אמרה, היא כבר במצב אחר. היא כבר לא מדוכאת. את הדיכאון שהיתה בו היא ראתה כבר כמצב שעבר וחלף.

עד כאן סיפרתי לכם על מדלן.

הסיפור של מדלן הוא סיפור מעניין של טיפול פסיכולוגי, אבל מעבר לסיפור – רציתי לספר לכם איך אפשר להכניס לטיפול הפסיכולוגי כל מיני סוגים של חשיבה חיובית.

איך אפשר גם להיות עם הסבל הקיים, אבל גם לבנות נתיב פנימי, ואולי אפילו נתיב ביולוגי-נוירולוגי (לפי המחקרים במדעי המוח), לחשיבה חיובית יותר.

לא צריך להיות לגמרי חיוביים, אבל חשוב להבין, שחשיבה חיובית גורמת להרגשה טובה יותר. שאין מדובר רק בגישת ניו-אייג' תמימה, אלא בגישה שהולכת וצוברת הוכחות מחקריות בתחום הטיפולי של הפסיכולוגיה הקלינית הרצינית והמבוססת מדעית.

כפסיכולוגית קלינית אני שמחה לצרף את הגישה הזו למערך הטיפולי ולכלים הטיפוליים. השיטה הזו משפיעה ועוזרת, כחלק ממערך שלם של טיפול פסיכולוגי המכוון לרצונות הפציינט, השם דגש על ברית טיפולית טובה, וקשר טיפולי נעים ומגדל.

 

ביבליוגרפיה:

Johnson, S. M. (2004) The Practice of Emotionally Focused Couple Therapy: Creating Connection (Basic Principles Into Practice Series) 2nd Edition. Routledge, New-York.

Kanter, J., Busch A. and  Rusch L. (2009) Behavioral Activation: Distinctive Features (CBT Distinctive Features). Routledge, New-York.
by Seligman M. E. P (2012) Flourish: A Visionary New Understanding of Happiness and Well-being. Free Press, New-York.
Shahar, G. (2011) Projectuality versus Eventuality: Sullivan, the (ambivalent) Intentionalist. Journal of Psychotherapy Integration, 2011, vol.21, no.2, 211-220.

Shahar, G. (2012) “I don’t want to be here”: Projectuality versus Eventuality in the life, symptoms and treatment of ms. T. Journal of Psychotherapy Integration, 2012, vol.22, no.1, 27-32.

Rashid, T. (2015) Positive psychotherapy: A strength-based approach. The Journal of Positive Psychology, 2015, vol. 10, No.1, 25-40.

לחשוב חיובי זו לא רק סיסמה. זהו תהליך רצוני ומכוון.

רגשות קשים

מה עושים עם רגשות ממש קשים? לא סתם כעס. אלא כעס עצום. לא סתם מצב רוח רע אלא הרגשה של דיכאון חזק. פחד עצום, שמטלטל אותך פיזית ונפשית מאוד. 

איך עוברים את הרגשות האלו? איך שורדים אותם? 

בפסיכולוגיה יש מושג חשוב שנקרא ״הכלה של רגשות״. משמעו של המושג הזה הוא נשיאת הרגשות והחזקתם בתוכנו מבלי להתמוטט. ממש כמו מיכל, הנושא מים סוערים מאוד. 

אבל כשהרגשות שלנו חזקים מדי איננו תמיד מסוגלים להכיל אותם. החוויה שלנו לעיתים כשאנו חווים רגשות חזקים היא, שאנחנו לא יכולים לעמוד ברגשות האלו. שהם גדולים עלינו.  שהם יפגעו בנו, ישגעו אותנו.  שאנו עלולים להתמוטט מהם. וזו אינה חוויה קלה, בלשון המעטה. 

אז איך בכל זאת אנשים מתמודדים עם רגשות קשים וחזקים?

לפעמים אנחנו עושים אקטינג אאוט של רגשות. כלומר אנחנו מבטאים אותם דרך פעולה. למשל אנחנו אוכלים שלוש פרוסות עם דבש כשאנחנו מאוד מדוכאים. או זורקים עציץ לרצפה כשאנחנו מתוסכלים וחשים ללא מוצא. האקטינג אאוט מהסוג הזה של הרגשות אינו נחשב פתרון מוצלח כהתמודדות עם רגשות קשים, אבל הוא קורה לנו לעיתים. לפעמים האקטינג אאוט יכול להיות חיובי יותר – כמו לשטוף את הבית כשאנחנו מדוכאים. 

פתרון אחר הוא לחשוב ביננו לבין עצמנו בצורה רציונלית יותר: מה יוציא אותי כעת מהמצב הרגשי הקשה הזה, וליישם את הפתרון האפשרי. ( כתבתי על כך בספרי ״93 כלים לאושר"). פתרונות אפשריים כאלו הם למשל לספר לאדם קרוב על מצוקתנו, או לעשות משהו שיפנק אותנו, או לכתוב לעצמנו מה שמציק לנו, או לעשות

תרגיל הרפיה שאנו אוהבים. 

פתרון אחר הוא להחליט להכיל את הרגש. לשאת אותו, עד שיעבור. הנרי קריסטל, פסיכואנליטיקאי, מצא, שאנשים שנושאים בקלות רבה יותר את רגשותיהם הם אלו שמאמינים שהרגשות הם כמו גל. אנשים אלו מאמינים, כי רגשות באים, נעשים גבוהים וחזקים, אבל אחר כך חולפים. גם בבודהיזם נותנים דימוי דומה לרגשות הקשים. בבודהיזם מדמים את הרגש השלילי לענן שמחשיך את האור בעוברו, אבל הוא חולף. כשיעבור – תזרח מעלינו השמש, רגשית. בדרך ההתמודדות הזו אנו יכולים לנסות להקל על סבלנו בדרכים לא הרסניות בעת חווית הרגש הרשה, אבל במקביל נאמר לעצמנו, שעוד מעט נרגיש טוב יותר. שרגשות חולפים.  כי רגש אינו נצחי. שבאופן טבעי הענן יעבור ותעלה השמש. 

ומה איתכם? איך אתם מתמודדים עם זמנים של רגשות ממש קשים, שנחווים ככמעט בלתי נסבלים? 

אתם יכולים לשתף פה. אשמח לקרוא. 

אז בברכת התמודדות סבירה עם רגשותינו אפרד מכם, 

רחל

ד״ר רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית העובדת באשדוד. טל.: 08-8659590

רגשות

איך מתמודדים עם רגשות קשים?

למצוא זוגיות

יש אנשים שמוצאים זוגיות בקלות. באמת. לעיתים יש להם בני- זוג כבר מגיל העשרה. הם מסתדרים. 
אבל לא כולם מוצאים זוגיות בקלות. גברים ונשים רבים חשים עצמם ״פגומים״ משום שהם בשנות העשרים המתקדמות שלהם, או בשנות השלושים או הארבעים – ועדיין אין להם זוגיות קבועה. 
הקושי למצוא זוגיות יכול להפריע מאוד. הוא  יכול לפגוע בהערכה העצמית של האדם. הקושי למצוא זוגיות יכול לפגוע בצורך הבסיסי למצוא לעצמך חבר אמיתי, קרוב ואינטימי באמת. הקושי למצוא זוגיות
הופך אותך לעיתים מבודד בחברה שרובה בנויה מזוגות ומשפחות, ומעל לכל – הוא חושף אותך יותר לסכנות הבדידות ומקשה בהקמת משפחה. 
האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לאנשים שמתקשים למצוא זוגיות? 
בהחלט כן. זכור לי שבגילאי העשרים שלי רבים ממכרי וחברי הלכו לטיפול פסיכולוגי והקדישו חלקים גדולים ממנו לשאלה הזו: למה אני לא מצליחה למצוא בן-זוג? למה בנות לא מספיק רוצות אותי? למה קשרים שלי מתקלקלים באיזשהוא שלב ומתפרקים? 
רוב החברים והחברות שלי מצאו זוגיות, ואף זוגיות טובה. כן, אין ספק שטיפול פסיכולוגי טוב הוא אחד המקומות החשובים ביותר שבהם ניתן ללמוד אילו טעויות עושים בניסיונות ליצירת קשר זוגי, בבחירת בני זוג ובהתנהלות ובציפיות בתוך זוגיות. 
אני טיפלתי בלא מעט מטופלים שנעזרו בטיפול כדי למצוא בני זוג או כדי לשפר מערכות יחסים, לפני הנישואים, שלא היו טובות. 
אבל איך בעצם עוזר הטיפול הפסיכולוגי במציאת זוגיות מתאימה?
בטיפול הפסיכולוגי מדברים על הציפיות מבן הזוג או בת הזוג, מפני שלעיתים אנשים מפתחים ציפיות גבוהות מדי, המקשות עליהם למצוא בן זוג שיש לו גם חולשות וחסרונות. בטיפול הפסיכולוגי מדברים על הדימוי העצמי של המטופל, שלעיתים הוא נמוך מדי, וכך מפריע ביצירת הקשר הזוגי. בטיפול הפסיכולוגי מתאפשרת קבלה עצמית של האדם, על ייחודו וחסרונותיו – קבלה שעוזרת מאוד ביצירת קשר זוגי מתוך מקום של נינוחות וביטחון עצמי. 
חשוב גם לעסוק בטיפול הזוגי בדפוסים שעלולים לקלקל לאדם את הקשר הזוגי שהתחיל. דפוסים של תלות -יתר, של ביקורתיות, של קושי להיפתח או של קנאה מוגזמת ושתלטנות – יכולים לפגוע בזוגיות. הפסיכולוגית מזהה דפוסים אלו מתוך מה שמספר לה האדם, מצביעה עליהם ומנסה יחד לעזור לאדם להתמודד איתם ולהחליפם בדפוסים בריאים ונעימים יותר לאדם עצמו ולבן הזוג או בת הזוג שלו. חשוב כמובן גם לדבר על דפוסי הזוגיות שחווה האדם במשפחתו. האם הוריו הסתדרו היטב? מה הוא למד לטובה או לרעה מהזוגיות שלהם? האם הוא משחזר, מבלי להיות מודע לכך,  בניסיונות הזוגיות שלו דפוסים שספג מהוריו? 
נושא נוסף שחשוב לעסוק בו בטיפול הפסיכולוגי הוא ניסיונות וחוויות קודמות של זוגיות. האם הוא נכווה יותר מדי בזוגיות קודמת? ואולי הוא עדיין מתגעגע לזוגיות מהעבר שהוא תופס אותה כאידיאלית? ואיזה לקח לימדו אותו הקשרים הקודמים שלו?
ומה לגבי הצד המקצועי בחייו של האדם? אולי הוא עדיין חש שלא השקיע מספיק בהתפתחותו המקצועית ולכן עדיין אינו בשל לקשר משמעותי? מה הוא צריך להשיג בחייו המקצועיים כדי שיתפנה באמת לקשר זוגי טוב?
רשמתי כאן כמה נושאים חשובים, שעולים בטיפול פסיכולוגי שמטרתו שיפור יכולות הזוגיות ומציאת זוגיות. אני מניחה שפירוט הנושאים האלו העלה גם בכם מחשבות על עצמכם. וזה טוב…
אז אפרד כאן מכם,
בברכת הבנה עצמית טובה וזוגיות טובה, 
רחל
ד״ר רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית העובדת באשדוד.
טל,:08-8659590
טיפול פסיכולוגי לקשיים במציאת זוגיות

מדוע איני מוצאת לי בן-זוג?

היחסים בטיפול הפסיכולוגי

יחסים בטיפול הפסיכולוגי יכולים להיות שיקוף של היחסים שיוצרת המטופלת בחייה. 
מסיבה זו התבוננות וניתוח של היחסים שקורים בטיפול הפסיכולוגי עוזרים למטופלת להבין טוב יותר את יחסיה. 
האם היא מפתחת יחס תלותי בפסיכולוגית? האם היא זהירה מדי כלפיה? ואולי יש לה כעסים שהיא לא מעיזה להביע? או שהיא מקטינה עצמה מולה ונוטה לראות עצמה כלא שווה לידה?
כל אלו הם סוגי יחס שיכולים להתפתח בטיפול הפסיכולוגי. 
גם את הרגשות שנוצרים אצל הפסיכולוגית צריך להבין. האם היא מנסה להגן יותר מדי על המטופלת? האם היא חשה מתוסכלת מול הקושי של המטופלת להתחייב? או אולי עולים בה רגשות אחרים, שהם אותם רגשות שיוצרת המטופלת גם באנשים אחרים בחייה?
השעה הטיפולית היא הזדמנות מצוינת לדבר על כך. לברר מה מרגישה המטופלת כלפי הפסיכולוגית. ומה מרגישה הפסיכולוגית כלפי המטופלת. ומה אפשר ללמוד מכך על ההתנהלות של המטופלת, על מערכות היחסים שלה ועל הקשיים שלה. 
בשפה המקצועית נקרא היחס של המטופלת לפסיכולוגית שמבוסס על תבניות קודמות בחייה – ״העברה״, והיחס של הפסיכולוגית אל המטופלת נקרא ״ העברה נגדית״. 
תילי תילים של ספרים ומאמרים נכתבו על מושגים אלו ועוד ייכתבו מפני שאלו כלים חשובים בטיפול הפסיכולוגי. 

 

קיבלתי את עצמי

 קבלה עצמית וקבלת המצב בכלל הפכה לעיתים למילה שחוקה מדי. "קבל את עצמך", אנשים אומרים לך. "קבלי אותו, הוא כזה," אומרים לפעמים לנשים על בני-זוגן. קבלה של המצב הפכה לפעמים למילה נרדפת לוויתור קל מדי. קבלת המצב מומלצת לפעמים לגבי מצבים, שלא צריך לקבל אותם. קבלה עצמית היא לפעמים חוסר-ניסיון להתאמץ ולהשתנות.

אבל אני רוצה לכתוב היום על קבלה עצמית טובה. לא קבלה עצמית שמגיעה מהר מדי –  אלא קבלה עצמית

צריך לדעת לוותר על מה שאי-אפשר להשיג

צריך לדעת לוותר על מה שאי-אפשר להשיג

שמגיעה מחוסר ברירה ואחרי מאמצים משמעותיים לשינוי, שעלו בתוהו.

היום אני רוצה לכתוב על קבלה עצמית שמביאה עימה אנחת רווחה גדולה.

אנחת הרווחה יוצאת מפינו אחרי שאנחנו מפסיקים לנסות לתקן דברים שאינם ברי-תיקון. אנחת הרווחה מגיעה מפני שהתפנתה לנו אנרגיה להתקדם לעבר מה שחשוב לנו. אנחת הרווחה מגיעה מפני שקבלת עצמנו נתנה לנו אפשרות קצת לנוח ממאמצי תיקון שלא עלו היטב. אחרי שאנחנו מרגישים, שכמעט כל מה שעשינו קודם, כדי לתקן את המצב – לא הועיל. אחרי שאנו מרגישים שרק הלכנו והתחפרנו בחול עם גלגלי המכונית שלנו, כמו שקורה כשלוחצים על דוושות הרכב ורק שומעים נהמת מנוע ושקיעת הרכב שלך בחולות טובעניים.

האם אתם זוכרים שחוויתם חוויה משמעותית כזו של קבלה עצמית בחייכם? כאשר קיבלתם את עצמכם, ואז פתאום התפנה לכם מקום לדברים אחרים? כאשר הקבלה העצמית הביאה רווחה גדולה, מנוחה, ואפילו הנאה?

אני זוכרת את עצמי בנקודות מסוימות בחיי מקבלת את עצמי. זו היתה חוויה טובה.

קבלה מלווה גם בכאב

קבלה מלווה גם בכאב

במה הייתם רוצים לקבל את עצמכם עכשיו? מה היה מאפשר לכם לחיות חיים קלים יותר, חיים מתסכלים פחות?

ותזכורת קצרה: ישנה שיטת טיפול פסיכולוגי שנקראת ACT, כלומר Acceptance Commitment Therapy. לפי שיטת הטיפול פסיכולוגי הזו האדם קודם כל מקבל את מה שקורה לו, ובעיקר את מצבו הרגשי ומחשבותיו. הוא מקבל את בעיותיו וצופה בהן, בצפייה שהיא אובייקטיבית, מהצד. כך למשל הוא צופה במחשבותיו הכפייתיות, או בדיכאון שלו, או באבל שלו. אבל במקביל הוא גם מתחייב לפעול למען המטרות החשובות של חייו. הוא מברר לעצמו, במהלך הטיפול הפסיכולוגי, מהן המטרות החשובות של חייו, ומתחיל לפעול לפיהן. בעודו סובל מהבעיות שקיבל – הוא פועל כדי לקדם את מה שחשוב לו, את מה שמשמעותי עבורו. תוצאות שיטת הטיפול הפסיכולוגי הזה הן טובות, ולא במקרה: השיטה הזו מחייבת את האדם שלא להיות אובססיבי בפתרון בעיותיו הקשות, ומביאה אותו להתמקד במטרות חיוביות ומרגשות. במובן זה הטיפול הפסיכולוגי מנחה את האדם לפעול לפי פילוסופיית הטאו, האומרת – הכר את העולם שלפניך על מגבלותיו. אל תנסה לכבוש את הבלתי-ניתן לכיבוש, אבל עבור את הנהר – היכן שניתן. וכמובן, שייתכן שהבעיה שאותה קיבלת תיפתר – אולי דווקא מפני שהנחת אותה בצד. מפני שלא לחצת עליה להיפתר. ואולי היא לא תיפתר. אולי היא תימשך, אבל תוכל לחיות איתה טוב יותר.

כתבתי עכשיו על קבלה עצמית ועל תחושת החופש וההקלה הגדולה שהיא מביאה.

אבל קבלה עצמית אינה רק חופש והקלה. קבלה עצמית, כשמה כן היא – היא דורשת מאיתנו קבלה. ואין זה קל לקבל. אין זה קל לקבל כאב נפשי. אין זה קל לקבל את מגבלות האופי שלנו. אין זה קל לקבל את המשקל שלנו. אין זה קל לקבל את מגבלות הקריירה שאנחנו מסוגלים להגיע אליה. ובוודאי שאין זה קל לקבל את המגבלות של הנישואים שלנו. קבלת המגבלות דורשת מאיתנו להמשיך ולחיות עם הקשה, המטריד והכואב, הקבלה דורשת מאיתנו לוותר על התקווה, שבעתיד הקרוב נצליח לשנות את המצב. אין זה קל לחיות עם מגבלות. לקבל את המצב אומר להיות מוכנים לחיות במצב לא-מושלם, ולהודות בחוסר השלמות. לנסות להשיג מטרות אחרות למרות שאנחנו פגומים, חולים, לא מושלמים נפשית, לא מושלמים משפחתית. פשוט לא מושלמים.

אבל, כפי שכתבתי בהתחלה – יש גם הקלה גדולה.

אפשר לחיות גם אם איננו מושלמים כלל

אפשר לחיות גם אם איננו מושלמים כלל

מתפנה מקום.

עכשיו אפשר לנוח מעט מהמאמצים הגדולים שהשקענו כשניסינו בכל מאודנו לתקן את המצב, מאמצים שהתישו אותנו. ואחרי שננוח מעט נתחיל להתמלא באנרגיה חדשה כלפי מה שכן אפשרי. מה שכן ניתן להשגה, לכיבוש ולשמחה.

יש למה לצפות.

רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

האם אני מיותרת?

מה אנשים ונשים מרגישים בגיל המעבר? האם טוב להם? האם הם מוצאים ייעוד משמעותי לחייהם? האם הם חשים שהם חיים את החיים שהיו רוצים לחיות, או שאולי הם מרגישים כבר קצת  מיותרים?

אנשים מגיעים אלי לקליניקה, גברים ונשים בגילאי 40-60, ואני שומעת אצלם הדים וקשיים של גיל המעבר. כבר הסתיימו המטלות הגדולות והקשות של חייהם, כמו הולדת ילדים קטנים וגידולם, ביסוס העבודה שלהם, רכישת דירה, וייצוב הזוגיות. ולכאורה עכשיו הכל אמור להיות בסדר. הם אמורים להיות מאושרים, מרוצים, שמחים בחלקם. אבל לעיתים קרובות הם אינם מאושרים כפי שהם אמורים להיות, לפי מצבם בחיים.

ואולי דווקא העובדה שהאתגרים הגדולים והקשים של חייהם כבר עברו אינה מקלה עליהם. הם יכולים לחוש ריקנות מסוימת. הם יכולים לחוש ביתר שאת את הקשיים של עצמם, של קווי האישיות הלא קלים שלהם. את המגבלות של מה שהשיגו – הם לא השיגו כל מה שרצו.

נכון, הם כבר לא צריכים להיות בלחץ המטורף של תחילת הקריירה ושל גידול ילדים קטנים, של קפיצות בין משפחתונים לבין עבודה תובענית לבין בית שרק עכשיו נבנה.

סערות תמיד קיימות בחיים

סערות תמיד קיימות בחיים

אבל בכל זאת לא קל להם.

הם ניצבים בפני ריקנות מסוימת. ואולי בפני אכזבה מסוימת מול מה שהשיגו. אולי היו רוצים להשיג יותר. ואולי היו רוצים להיות שוב בלחץ המטורף הזה שהם חוו לפני עשר-עשרים שנה כשילדיהם היו עוד קטנים, הכל עוד היה קשה ומסובך – אבל הם חשו אז במרכז  העניינים. בלב העשייה. באמצע הקושי.

אולי עכשיו החיים נעשו פשוטים וקלים מדי, מעוטי אתגרים.

קשה לאדם בגילאים אלו להודות שלא קל לו. הוא אמור לומר, שהוא מרגיש מצוין. שהשיג הרבה. שהכל טוב. אין לו לגיטימציה להתלונן, או לסבול.

אבל כנראה שיש קשיים של גיל המעבר, שהם לאו דווקא קשיים ברורים של חוסר. אלא קשיים של צומת דרכים. או לפעמים גם של אובדן דרך מסוים. של חוסר באתגרים, של תחושה, שכבר עברנו את הקשה ויפה מכל, אז מה עוד נשאר לנו לעשות כאן. האם מישהו באמת זקוק לנו? האם צפויות לנו עוד תקופות מרגשות וחלוציות וקשות, או שנועדנו רק לשבת על זרי הדפנה המסוימים של מה שהשגנו?

אלו שאלות שעולות בטיפולים הפסיכולוגיים.

במקביל לשאלות אלו עולים כאבים ובעיות גופניות. כשהנפש לא שמחה, והגוף כבר לא במיטבו – אז צצים מיחושים פסיכוסומטיים ורפואיים.  הגוף אומר את שלו, ומבטא את המצוקות הנפשיות בדרכו. וגם אם המצוקות הגופניות הן תוצאה של הגיל המתקדם יותר – הרי הן מטרידות, ומזכירות לאדם, שאינו בתחילת חייו.

למי אנחנו חשובים עכשיו?

למי אנחנו חשובים עכשיו?

האם נשאר בייאוש של התיאור הזה?

אתם הרי מכירים אותי.  אתם יודעים, שאני איני אוהבת להישאר פסימית…

אני מאמינה שעבודה נפשית מתאימה, שדורשת לפעמים זמן ונראית לעיתים מתסכלת ועצובה – יכולה להביא למציאת משמעויות חדשות ומרגשות לחיים.

יש אנשים המתחילים לנסוע לחו"ל. יש המשקיעים יותר במשפחתם, או בחברים שלהם. יש המבינים, שהילדים היו זקוקים להם לא רק כתינוקות, כשבכו בלילה, אלא גם עכשיו כמתבגרים או כמי שעושים את צעדיהם הראשונים כמבוגרים בחיים – באוניברסיטה, בנישואים. יש אנשים המתחילים להיות יצירתיים מאוד, ובכך מוצאים משמעות לחייהם. ויש היוצרים קשרים עם קהילות הגדולות יותר מהקהילות שהכירו עד עכשיו – והרשת מקלה על כך.  והקשר עם קהילות אלו מאפשר להם לבטא את קולם הפנימי ואת הייחודיות שלהם. קהילות אלו שמחות לחבק אותם ולשמוע אותם ואת היצירתיות שלהם, את מה שיש להם לתת.

אין ספק שגיל המעבר הוא אתגר. לעיתים קשה לעבור אותו כפי שקשה לעבור את גיל ההתבגרות. לא בכדי הוא נקרא גיל המעבר – זהו באמת גיל של מעבר, והוא דורש כוחות נפש כדי להתפתח בו, ולא לשקוע בו, או לנבול. אין לי ספק שיש השוקעים בגיל הזה, וכך הם מפתחים למשל מחלות קשות, כתוצאה מהייאוש שהם שרויים בו.

עבודה נפשית מתאימה, באמצעות טיפול פסיכולוגי או בכל אמצעי אחר  היא קריטית בעיני במצבי המשבר של גיל המעבר.

אז הצעתי לכם היא: אל תזניחו את עצמכם, ואל תתנו ליקרים לכם להזניח את עצמם בגיל הזה. זהו אינו גיל קל. ואם קשה לכם בגיל המעבר, אם אתם בני 40-60 ואתם מרגישים ריקנות, אובדן דרך, בדידות ושאלות לגבי המשמעות שלכם בחיים – עזרו לעצמכם.

תמכו בעצמכם, ואפשרו לעצמכם לעבור תהליך נפשי טוב של הבנה למה נועדתם. מה יעשה את חייכם משמעותי גם בגיל המבוגר יותר. כי הרי כפי שנתתם וגידלתם והולדתם ובניתם בגיל הצעיר יותר – יש לכם גם מה לתת בגיל המבוגר יותר.

גם חייכם יכולים לפרוח

גם חייכם יכולים לפרוח

אינכם מיותרים באמת.

מצאו למי אתם חשובים. מצאו מהי הפינה הטובה עבורכם. פרחו. ממשו את עצמכם ואת הייחודיות שלכם. התהליך הזה יעשה לכם טוב, וישפר את מצבכם הגופני והנפשי.

אני מקווה, שלא סיימתי במילים גבוהות מדי. באמת התכוונתי למילים האלו, גם אם אני יודעת, שהדרך למציאת האני שלך כאדם מבוגר יותר – אינה קלה כלל. קל יותר לכתוב על כך מאשר לעבור את התהליך הכואב והקשה הזה. אבל כדאי לעבור את תהליך ההבנה הזה, את תהליך מציאת המשמעות של חייך בגיל המבוגר יותר.  אם תבינו למה נועדתם, כיצד צריכים חייכם להיראות – תברכו על התהליך שעברתם, בין אם עשיתם אותו לבד, עם אדם קרוב, או באמצעות טיפול פסיכולוגי.

אני אפרד מכם כאן,

אאפשר לכם לחשוב על מה שכתבתי.

שלכם,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

רעיונות חדשים

לפעמים יש לנו רעיונות שטורדים את מוחנו בלי  סוף. אנחנו ממש לא מבינים מה הרעיונות האלו רוצים

מאיתנו. אנחנו מעדיפים אז לסלק את הרעיונות האלו מראשנו.

הרעיונות יכולים להיות מפתיעים

הרעיונות יכולים להיות מפתיעים

למשל: רעיונות על טיולים בחו"ל. או רעיונות על עיצוב הבית מחדש. או רעיונות על שינוי עבודה והתחלה של עבודה אחרת, מעניינת יותר.

"לכו ממני," אנחנו אומרים לרעיונות שלנו, "תניחו לי במנוחה, מה אתם מטרידים אותי ככה באמצע החיים שלי?! יש לי מספיק מה לעשות בלעדיכם!"

הרעיונות האלו מטלטלים אותנו

הרעיונות האלו מטלטלים אותנו

אבל לרוב הרעיונות האלו אינם עוזבים אותנו. הם ממשיכים ומטרידים.

מה בעצם רוצים הרעיונות החדשים האלו? הם רוצים שנתייחס אליהם ברצינות. הם רוצים שלא נבטל אותם.

הם רוצים שנכניס אותם לחיינו.

שנעשה אינטגרציה בינם לבין התפיסות שלנו על עצמנו.

כי אם התפיסות שלנו עד עכשיו היו שאנחנו לא זקוקים לטיול בחו"ל, או לעיצוב הבית או לשינוי עבודה – הרי עכשיו נצטרך לשנות את חיינו. נצטרך להתאים את עצמנו לדרישות החדשות האלו, שנפשנו מציגה בפנינו דרך הרעיונות הטורדים והחוזרים האלו.

מפני שלמעשה אלו רעיונות טובים. אלו רעיונות של צמיחה, של יצירתיות, של התחדשות.

נכון, לא קל לצמוח.

לא קל להתרגל לחיים חדשים. להתחיל התחלות חדשות. לשנות עבודה, להיות חרוצים יותר ולדרוש מעצמנו יותר.

אבל זה אפשרי.

ואם "ניכנע" לרעיונות האלו, אם נסכים לבסוף לשלב אותם בחיים שלנו – פשוט נהיה מאושרים יותר ושלמים יותר.

נכון, אולי נצטרך לעבוד קשה יותר. אולי נצטרך להתמודד עם קודי לעזוב מקומות נוחים. אולי נצטרך להוציא כספים, שאנחנו חוששים להוציא. אולי נצטרך לכתת רגלינו בחנויות כדי לעצב את הבית מחדש.

נצטרך להתמודד עם מכשולים שונים, חיצוניים ופנימיים.

אבל ההתמודדות הזו תהיה חלק מהצמיחה שלנו בחיים. ההתמודדות הזו היא הכרחית כדי לברוא את עצמנו מחדש. או לפחות כדי להתחדש. כדי שלא נהיה בסטגנציה (=קיפאון, עמידה במקום) אלא בזרימה, בהתפתחות.

הרעיונות מאפשרים צמיחה

הרעיונות מאפשרים צמיחה

שלכם,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית

על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי

טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר

טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר

אני שבה וקוראת עכשיו בספר הענק והבסיסי של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ספרו של Barlow, לצורך הכנה של תוכנית להתמודדות עם הפרעת פניקה.

ושוב אני נוכחת לדעת, עד כמה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול חשוב.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא חשוב מפני שהוא מעשי כל-כך.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא חשוב מפני שהוא נותן לפציינט דרכים כל-כך טובות להתמודד עם הקשיים שלו, בין אם מדובר בחרדה חברתית, או בדיכאון או בהפרעת פניקה.

בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי אנחנו מוסיפים מרכיבים מעשיים, שאינם קיימים בשום טיפול אחר, כמו:

-מתן הסברים מפורטים מצד הפסיכולוגית על הבעיה ועל הדינמיקה של הבעיה

– רישום של הבעיות, על כל המרכיבים הקטנים והמפורטים של מה שקורה לאדם הסובל.

– אימון והתנסות בדברים שקשים בבית ובקליניקה, עם המטפל

– דיווח מפורט של המחשבות וההרגשות

– לימוד טכניקות של הרפיה והרגעה, שמשמשים בעיתות של מתח וחרדה

– התקדמות איטית, מדרוגת ומתוכננת

– מתן ציונים ומספרים לבעיות שלנו ולהתקדמות שלנו

אין ספק לטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי יש ערך רב. לדעתי צריך לשלב אותו עם עוד גישות נוספות, אבל אסור להתעלם ממנו.

חשוב לציין, שבטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הפציינטים נדרשים לעבודה ומאמץ בבית. יש להם "שיעורי בית". אבל כמו תמיד בחיים, גם כאן – מי שמתאמץ ומשקיע – מתקדם יותר. והרי לשם כך אנשים הגיעו לטיפול – כדי להתקדם. כדי להתגבר על הקשיים, החרדות והדיכאונות שלהם.

כדי להשתנות.

 

האם פגעתי בך?!

לאקי החתולה חושבת: האם פגעתי בלוק?!

לאקי החתולה חושבת: האם פגעתי בלוק?!

לעיתים קרובות אנו חרדים, שפגענו יותר מדי בבני-הזוג שלנו. שאמרנו מילים פוגעות מדי. שאנחנו מתייחסים אליהם לא יפה. אנחנו חוששים שהפגיעות האלו יפגעו בהם נפשית, או אפילו גופנית. אנחנו חוששים שהקשר שלנו ייפגע בגלל שהתייחסנו לבני-הזוג לא יפה.

מה עושים במצב כזה?

כתבתי מאמר, המתאר מטופלת שלי, ששוחחה איתי על חששות שלה, שהיא פגעה יותר מדי בבעלה. אלו היו שיחות חשובות. בטיפול דיברתי עם המטופלת על החששות שלה. הסברתי לה, שטוב שהיא חוששת, מפני שכך תוכל לתקן. ובהמשך היא אכן היתה מודעת יותר לכך שהיא עלולה לפגוע בבעלה, ונמנעה מכך.

אם אתם רוצים לקרוא יותר על הטיפול הזה, ועל ההסברים של פרופ' ג'ון גוטמן, גדול חוקרי הזוגיות בימינו, שמסביר כה יפה על תיקון בזוגיות – היכנסו ללינק למאמר שלי, ותוכלו לקרוא. במאמר אני גם מסבירה איך מלאני קליין, פסיכואנליטיקאית ידועה, רואה את הפגיעה שלנו בזולת, ואת המשמעות שלה.

שווה קריאה לכל מי שמתעניין בזוגיות בכלל, ובזוגיות של עצמו – בפרט.

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3032

 

תחושת השובע הפנימית

התמודדות עם אכילת-יתר

גם סלט יכול להשביע מאוד. לא חייבים לגמור אותו, אפילו…

עצרו אכילתכם כשאתם חשים שבעים בפנים

ד"ר יאיר כספי כתב במאמר שפרסם מזמן ב"שיחות" רעיון חשוב:
הקשב לתחושות המלאות שלך אם אתה רוצה לעצור אכילת-יתר.
הוא כתב זאת כחלק ממאמר, שבו תיאר הנחיה שלו, בבית-החולים "הדסה" עין-כרם, קבוצה שסבלה מאכילת-יתר.
ד"ר כספי צודק.
אנחנו יודעים, שאנשים שסובלים מאכילת-יתר אינם קשובים מספיק לתחושות הפנימיות של גופם בנוגע לשובע ולרעב, אלא מחליטים אם לאכול או לא – לפי הגירוי החיצוני. כלומר: הם אוכלים אם האוכל יפה וצבעוני. הם אוכלים אם נשאר עוד אוכל בצלחת.
הם אינם מפסיקים לאכול אם הם חשים, שהבטן שלהם כבר מלאה מדי…
עוד מישהי שכותבת יפה בנושא, היא הצרפתיה שכתבה את הספר "נשים צרפתיות אינן משמינות".
אז חשוב אם כך, שנשתדל לאכול אכילה שמגיעה, כמה שאפשר, מצורך גופני ופנימי,
ופחות מצרכים חיצוניים ונפשיים.
לא תמיד כמובן, איננו מלאכים, אבל כמה שניתן.