ארכיון תגיות: רחל בר-יוסף-דדון

הכלי השישי לאושר

כלי שישי: האושר שלך – מיוחד לך, פרק מתוך הספר "93 כלים לאושר" /

מאת רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

ספרות פסיכולוגית על אושר

חפש מה גורם לך אושר

לכל אדם יש את האושר האישי והמיוחד שלו. במילים אחרות: כל אחד צריך לחפש את הגורמים הייחודיים לו  לאושר. לחברתי גרמה הפלגה הפרתקנית ביאכטה לקפריסין לאושר שכמותו לא חוותה שנים – אבל אין זה אומר, שגם אם אני אסע ביאכטה לקפריסין אהיה מאושרת. האושר, שנגרם לי מקריאת מדורי בישול, אין משמעו, שגם חברתי תתרגש ותיהנה מקריאת מדורי בישול.

לפי הנחה זו – הרי חלק ממלאכת חיינו הבלתי-נפסקת היא לזהות שוב ושוב מהו האושר עבורנו. תפקידנו הוא להבין את עצמנו בכל תקופה ותקופה של חיינו, ובכל תחום ותחום של חיינו, ולעיתים גם בכל יום ויום של חיינו – מה יגרום לנו אושר.

בעצם, גם תחום מחקר האושר הגיע למסקנה, שלכל אחד יש את האושר הייחודי לו, לאחר כמעט כ-20 שנה של מחקרים. במאמרו הראשון והחשוב של דיינר מ-1984, המאמר שריתק אותי כל-כך בעת שכתבתי את עבודת התיזה שלי, עובר דיינר על פני אוסף גדול של מחקרים, ומנסה לבדוק: מה גורם לאדם להיות מאושר? האם ישנם תנאי חיים מסוימים שעוזרים להיות מאושרים יותר? אני עצמי קראתי את המאמר בסקרנות גדולה: "הנה, עכשיו אדע את הכללים לאושר", חשבתי לעצמי, כשאני מרותקת, יושבת באמצע הספרייה הענקית של האוניברסיטה בהר-הצופים.

ובמאמר שקראתי דיינר אכן בדק עד כמה משתנים כמו עבודה, גיל, מין, יחסים זוגיים ומשתני אישיות – משפיעים על "התחושה הטובה הסובייקטיבית" (subjective well being). אז הבנתי ממאמרו, שישנם שני משתנים חשובים שמשפיעים על האושר: יחסים זוגיים טובים ומאפייני אישיות, כמו מוחצנות ונטייה לראיה חיובית. אבל, כמעט 20 שנה אחר-כך, אחרי שגם אני וגם דיינר עשינו דרך ארוכה בלימוד האושר, כל אחד מאיתנו בשיטותיו הוא, פרסם דיינר (1) סיכום של 19 שנות מחקר בנושא האושר.

פסיכולוגים קליניים

דיינר לימד אותי על האושר בתחילת החיפוש שלי

במאמר הגדול והאחרון הזה מ-2003 הגיע דיינר למסקנה מעניינת: המשתנים המשפיעים ביותר על אושרו של האדם – הם המשתנים החשובים לו עצמו ביותר. כלומר, אם לאדם הערך החשוב ביותר בחייו הוא בריאות – הרי פגיעה בבריאות של אדם זה תפגע באושרו מאוד. ואם לאישה מסוימת יש לזוגיות ערך מרכזי בחייה – הרי עבורה הצלחה בזוגיות היא מרכזית לאושרה. ערכיו של האדם כל-כך קובעים מה ישפיע על אושרו, עד כדי כך שזה מתבטא גם בהבדלים מדהימים בין תרבויות שלמות: כך למשל בתרבויות מסורתיות יותר, כמו במזרח-אירופה או במזרח הרחוק – אושרו של אדם מושפע מאוד מיכולתו להתאים עצמו לחברה ולצרכי הזולת, מפני שאלו הם הערכים התרבותיים בחברות אלו. באירופה ובארצות-הברית, לעומת זאת, אושרו של אדם מושפע מאוד מיכולתו לפתח את עצמו כאינדיבידואל – מפני שהיחיד בחברות המערביות אימץ לעצמו את הערך של פיתוח העצמי כאינדיבידואל שנפוץ בחברות אלו.

במובן זה, הערכים, שלפיהם אנו קובעים את אושרנו, הם ערכים המשולבים מצרכינו האישיים המיוחדים לנו, בשילוב עם ההשפעות התרבותיות של החברה שבה אנו חיים.

המסקנה, שאליה הגיעה דיינר, שהמשתנים המשפיעים ביותר על אושרו של אדם הם מיוחדים לו, ונקבעים על-פי סולם הערכים שלו – היא מעניינת במיוחד מפני שדיינר, כחוקר וכפסיכולוג חברתי, שמנסה למצוא גורמים שמשותפים לאושרו של האדם באשר הוא, מגיע בסופו של דבר למסקנות של פסיכואנליטיקאים מתחום שונה לגמרי בפסיכולוגיה: הפסיכואנליזה.

בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, עוד לפני התעוררות תחום "מדע האושר" כותב וויניקוט, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי חשוב ביותר, על הצורך החיוני של היחיד לפתח ולהכיר את "האני האמיתי" שלו, באופן יצירתי, בתוך מרחב שמאפשר זאת (2). המאמר הזה, העוסק בעצמי האמיתי ובעצמי המזויף, הפך למאמר נקרא וחשוב ביותר עבור דורות של מטפלים.

93 כלים לאושר

מה את באמת רוצה לאכול ולשתות? שואלת ברוק את הפציינטית

 גם הילדה ברוק3 )  ), פסיכולוגית שטיפלה בפציינטיות, הסובלות מהפרעות אכילה, כתבה על הצורך של האישה לדעת מהם צרכיה האמיתיים. היא תיארה מצב שבו ילדה צעירה לומדת מגיל קטן שלא לזהות את צרכיה ורצונותיה. קושי זה, לפי ברוק, הוא קושי בסיסי וראשוני באישיותה של הילדה, והוא שמביא אחר-כך להתפתחות של הפרעות אכילה. שוב, אנחנו מוצאים כאן דמיון בין התיאור של ברוק, פסיכולוגית מתחום הפסיכולוגיה הקלינית, לבין מחקריו האקדמיים של דיינר. שניהם מדברים על הצורך החיוני של האדם להכיר את צרכיו הפנימיים, ולפעול לפיהם.

ובכלל, ההסכמה הזו בין שני תחומים שונים כל-כך בפסיכולוגיה, התחום הפסיכואנליטי ותחום המחקר החברתי, מזכירה לנו, שדורות רבים לפנינו ניסחו את אותן אמיתות, רק במילים אחרות: הפילוסופים יצטטו את אריסטו, שיותר מאלפיים שנה לפני הולדת הפסיכולוגיה המודרנית, כתב על הכניסה למקדשו את האמרה: "דע את עצמך".

אם כך, יש הסכמה בין מדעים שונים ובין תקופות שונות, שחשוב שאדם יכיר את עצמו היטב: שיידע מי הוא, למה הוא זקוק, מהם ערכיו, ומהם צרכיו.

אבל, ישנן כמה בעיות, המפריעות לנו לחפש את אושרנו המיוחד לנו, בעזרת הכרת עצמנו.

הבעיה הראשונה היא, שלא תמיד אנו יודעים שעלינו לחפש את האושר המיוחד שלנו, ולא את האושר של האחרים. מדע הסטטיסטיקה יש לו גם חלק בבעיה זו: מדע הסטטיסטיקה חוקר ומפרסם נתונים, על מה נכון לרוב האנשים. אנחנו קוראים ומתלהבים מהפרסומים החדשים, ומנסים להתאים את חיינו למה שנמצא בתוצאות המחקרים על האושר, אבל לא תמיד תוצאות המחקרים נכונות עבורנו, אישית. במבון הזה תוצאות המחקרים מפריעות לנו לחפש בתוך עצמנו את התשובות המתאימות. במקום להתאמץ ולחפש מה נחוץ לנו, באופן אישי וייחודי, אנחנו מנסים "לקצר את הדרך", ולהבין, לפי המחקרים על אושר המתפרסמים חדשות לבקרים בתקשורת הפופולרית – מה גורם לאושר.

בעיה שנייה, שמקשה עלינו את חיפוש האושר מיוחד לנו, היא החיפוש עצמו: כיצד אדע מה מתאים לי? יכול לשאול אותי קורא, "אני לא יודע מה טוב לי. האם עלי לפנות למגדת עתידות כדי שתדע מה טוב לי?"

ואכן, זוהי שאלה טובה. קל לכתוב על כותרת המקדש "דע את עצמך", אבל איך נכיר את עצמנו?

כפסיכולוגית קלינית יש לי דווקא תשובות לשאלה הזו. קודם כל כי פרויד, אבי הפסיכואנליזה, כבר כתב לפני יותר מ-100 שנה, על הדרכים להפוך את הלא-מודע למודע. למשל, באמצעות "דיבור בשיחה"  עם אדם אחר. כי הרי הפיכת הלא-מודע למודע אינה קשורה רק לתסביכים ולבעיות שלנו. לפעמים באמת צריך טיפול פסיכולוגי על מנת לזהות מהם גורמי האושר שלנו. על מה אנחנו חולמים, מה אנחנו רוצים, מהם צרכינו.

בספר שבידיכם ארחיב על דרכים הכיר את עצמנו, אבל אתחיל כאן בתיאור שאלה, שבעיני היא דרך חשובה להכיר את עצמנו. שאלה זו היא למעשה בעיני "נייר לקמוס"

93 כלים לאושר הספר

דמייני יום אידיאלי עבורך… מותר לדמיין!

חשוב גם בתחילת טיפול פסיכולוגי, במובן שהיא עוזרת לאבחן את האדם בצורה קצרה ומדויקת.

 השאלה החשובה הזו היא: "לו הייתי נותנת לך יום דמיוני, שאותו תוכלי לחיות כפי שאת רוצה, איך היית חיה אותו? הכל אפשרי. תארי לי סדר יום דמיוני כזה."

 לרוב מטופלים, שאני מציגה בפניהם את השאלה הזו, קצת נרתעים ונבוכים מולה. הם לא יודעים מיד מה לענות, ומגיבים: "הכל אפשרי??" ואז הם שוב נעצרים, ושואלים: "אבל בדמיון, את מתכוונת, כן?" ואז לרוב המטופלת (או המטופל) מתאמצת על מנת לברר לעצמה, ועל מנת להשביע את רצוני, לענות תשובה. ועצם יצירת התשובה היא חשובה. יצירת התשובה קודם כל מספרת למטופלת, וגם לי – מה היא באמת רוצה. מה היא באמת צריכה. אחר-כך, כמובן, צריך טיפול שלם בשביל לברר מה מעכב את המטופלת מלהגיע לחיים דומים לאלו שתיארה בחיים הדמיוניים האלו, ואיך ליישם את מה שתיארה בצורה הטובה ביותר עבורה ועבור היקרים לה.

אבל גם אם יש לנו ידע מסוים על מה שיכול לגרום לנו אושר, קיימת עוד בעיה, והיא הביקורת, שאותה אנחנו עלולים להפנות כלפי הידע החדש שלנו על גורמים אפשריים לאושרנו. במילים אחרות, אנחנו צריכים לתת לגיטימיות ותוקף לידע החדש שיש לנו על צרכינו ועל גורמים אפשריים לאושרנו. אנשים רבים אינם מסוגלים לתת לגיטימיות ותוקף לידע זה. אצל מטופלות מסוימות (רובן נשים, אבל יש גם גברים) הקושי לתת לגיטימיות לצרכיהן המיוחדים ולגורמים מיוחדים לאושרן הוא גדול – מפני שכבר בילדותן ביקרו אותן מאוד כשהן ביטאו צרכים ורגשות שלהן. ליינהן (4), המרבה לטפל בנשים כאלו, קוראת לתהליך זה – תהליך של invalidation, כלומר אי-תיקוף. ההורים, שלא תיקפו את הרגשות והצרכים המיוחדים של הילדה, גרמו לה גם כמבוגרת לא לכבד את צרכיה ורצונותיה המיוחדים, ולסבול מדיכאונות ומהפרעות רגשיות גדולות.

אז איך מתגברים על תהליך זה, שבו אנחנו לא מאפשרים לגורמי האושר שלנו, להיראות בעינינו מוצדקים וראויים?

פסיכולוגים אשדוד

חלומותיך הם כמו פרחים, תן להם לפרוח…

קודם כל, כמובן, מודעים לכך שתהליך כזה קורה. ברגע שאנחנו מזהים שאנחנו "קוטלים", בלשון העם, את צרכינו וחלומותינו, גם את אלו הקטנים, הניתנים למימוש בקלות יחסית – אנחנו נשים לב כש"נקטול" את רעיונותינו שוב. וניתן לעצמנו, ב"קטילה" הבאה שלנו של חלום, לחשוב היטב: "האם הקטילה הזו מוצדקת? האם בצדק שמתי בצד כמיותרת את השאיפה המוזרה, שעולה בי לאחרונה, להחליף את הוילונות בסלון שלי? האם זו באמת שאיפה חומרנית, מיותרת, שרק תגרום לדאגות, טרטורים, הוצאת כספים ואכזבה מהתוצאה הסופית? ואולי זה דווקא כן חשוב לי לשנות את וילונות הקרם האנמיים לוילונות בגווני סגול ותכלת, מסיבה שהיא עלומה בעיני כרגע, אבל היא כנראה שוכנת בעמקי נפשי, ולכן גם תגרום לי להיות מרוצה, כשיהיה שם וילון מיוחד סגול-תכלת שכזה?"

אני יודעת, שאולי אתם צוחקים על הדוגמא הזו, אבל בכוונה הבאתי אותה, כדוגמה לרצון, שנראה בהתחלה כגחמה מיותרת, שאין לה קשר לאושר של אישה או של גבר כלשהו. אבל "גחמות" ורצונות, שנראים מיותרים ומוזרים לאחד – יכולים להיות משמעותיים לשני, ולהיפך.

מה למשל, בנוגע לגבר, שבגיל 45 מחליט, אחרי שהביא עם אשתו שלושה ילדים, שהוא מאוד רוצה ילד נוסף? ומה עם אישה, שרוצה מאוד, בגיל 68, כשהיא חולת-סכרת, לנסוע ולטייל בעולם? או נער, שרוצה מאוד לקרוא מה שמעניין אותו. הוא לא מצליח בלימודים, חברתית הוא לא משהו, אבל הוא נהנה מאוד להשיג ספרים שמעניינים אותו, ולשבת ללא סוף, רק הוא והספר, צמודים, ולקרוא.

בדוגמאות האלו תיארתי אנשים, הרוצים דברים, שנשמעים לא מתאימים במיוחד למצבם או לגילם. אבל הם רוצים בהם מאוד. והרי לכולנו יש דברים כאלו, שאנחנו רוצים מאוד, בין אם אלו דברים גדולים או קטנים. דברים קלים להשגה או דברים קשים להשגה.

ולעיתים קרובות דברים אלו שאנחנו רוצים, שיכולים לגרום לנו לאושר, הם לכאורה מנוגדים לערכינו הברורים והמוכרים לנו. האישה, שרוצה וילונות, יכולה להיות אישה אינטלקטואלית מאוד, שלא מבינה מדוע מטרידים אותה הווילונות בסלון – מה חשיבות יש לחומר? הגבר, שרוצה כל-כך בילד נוסף, יכול להיות אדם מצליח ועסוק מאוד בתחומו, שלכאורה יכול בהחלט להסתפק בשלושה ילדים. מדוע שירצה לקלקל את חייו הנוחים עם תינוק, שמכניס מהומה ולחץ לביתו?

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

לא ציפיתי שזה מה שארצה… מוזר…

אבל השאיפות הלא-ברורות האלו, שיכולות להביא לאושרנו, יש להן כנראה משמעות וחשיבות עבורנו. אחרת הן לא היו מציצות במחשבותינו ובדמיוננו. ואולי דווקא הסתירה בין שאיפות אלו לבין הערכים המוכרים לנו  – מראה שהן חשובות. כי לעשות את המוכר והידוע – זה כמו שאומרים באנגלית – "עוד מאותו דבר". אנחנו זקוקים כנראה, בשאיפותינו הכמוסות והלא-מתוקפות לאושר, לדברים, שאנחנו לא מרשים לעצמנו לאהוב ולעשות. אולי דווקא שם, בדברים שמהם אנחנו נמנעים/מפחדים/ מזלזלים – שם טמון משהו, שבאמת חשוב לנו. ואם לא ננסה, ואפילו ננסה מעט – לא נדע. אם לא נערער מעט את המוסכמות הפנימיות שלנו על מה טוב ואפשרי, ומה רע ובלתי-אפשרי עבורנו, לא נגלה פיסות מהאושר האפשרי שלנו.

ואין זה כמובן אומר, שאנחנו חייבים לממש כל רצון ורצון, שנראה לנו, שיכול להביא לאושרנו. יש רצונות, שעיון מעמיק וארוך בהם באמת יביא למסקנה, שמימושם אינו אפשרי, או שאפשר לממשם – אבל לא בהיקף שעליו אנחנו חולמים בדימיוננו, אלא בהיקף קטן יותר.

אבל גם המימוש הקטן יותר – יכול כבר להגדיל את אושרנו.

ואולי גם זהו לקח חשוב בדרך לאושרנו – שגם הגשמה חלקית או דומה של צרכינו – יכולה להגדיל את אושרנו. אין צורך למלא את רצונותינו לחלוטין על מנת שנהיה מאושרים יותר. ולפעמים גם אי-אפשר למלא את רצונותינו לחלוטין. אבל אפשר להתקרב, להיות ליד, ופעמים רבות זה כבר מספיק, וזה כבר הרבה.

 

כמה הצעות טובות להכרות עם האושר המיוחד לכם:

1. רשמו ביומנכם יום דמיוני אידיאלי עבורכם, על כל פרטיו: היכן אתם מתעוררים בבוקר ועם מי, ומה אתם עושים במהלך כל היום. שמרו רישום זה – הוא חשוב. הוא יכול לשמש לכם נייר לקמוס ומצפן כאחד, מפני שהוא מזהה את צרכיכם, ויכול לשמש לבניית מטרות חשובות עבורכם. רשמו אחת לכמה חודשים יום אידיאלי כזה עבורכם, משום שייתכן, שצרכיכם ישתנו, ובהתאם לכך – מטרותיכם.

2. רשמו צרכים שלכם, שסותרים אמונות שלכם או של הקרובים שלכם. רשמו את הצורך, ואחריו את האמונה המקובלת שהוא סותר. כעת רשמו ליד כל צורך עד כמה הוא חשוב עבורכם, בסולם שבין 1 ל-10.

לכלי ה-51 לאושר היכנסו לכאן, כדאי! 

כל הזכויות שמורות למחברת

ספר על אושר

למדו לזהות את האושר שלכם, הבינו אותו, הקדישו לכך מחשבה

תנוחי לרגע, גברת יקרה…

OLYMPUS DIGITAL CAMERAאנחנו בסוף של תהליך שיפוצים. התהליך נמשך ונמשך, וצריך הרבה סבלנות לחוסר השלמות: לבלגן שיש בבית. לכך שבערב החג הבית הפוך…. בסופו של דבר הדברים יסתדרו, אני מקווה. אבל גם אז לא תיגמר המלאכה: הגינה בחוץ מחכה לחידוש רציני. ומה עם סידור החנייה המשותפת?? נראה, שעבודת השיפוצים והחידוש של הבית לעולם לא תסתיים, אם כך…

ובזה עוד לא סיימנו: מוטלת עלי עבודת שיווק הספר שלי, שיצא לאור לפני כשבועיים. צריך לפנות לעיתונאים שונים, ולנסות לשווק את הספר, כמיטב יכולתנו. למי יש כוח לזה??

אני חושבת על כך בזמן האחרון, ומגיעה למסקנה הבאה: החיים מלאי מטלות. במיוחד למי שרוצה להגיע להישגים מסוימים, להצלחות, לגינות יפות, לספרים שיצליחו. אבל אולי מה שחשוב הוא, שההתנהלות סביב ההישגים האלו, שאנו רוצים בהם, תהיה התנהלות רגועה יחסית. כלומר, שזו תהיה התנהלות , שבה מותר לנו לומר לעצמנו מדי פעם: "אין לי כוח, אני חייבת לנוח". התנהלות שבה מותר להיכנס לערב החג גם אם הבית בבלגן לא רגיל… התנהלות שבה מותר להחליט, שלא אפנה לכל העיתונאים שצריך לפנות אליהם, אם אין לי חשק לחזר עוד אחרי עיתונאים…

פרופ' גוטמן מגדיר זאת היטב בתארו את תהליך הזוגיות. גוטמן כותב, כי תמיד תהיינה מריבות ובעיות בלתי-פתירות בין בני זוג. גם אצל זוגות מאושרים. מה שחשוב הוא, שהמריבות תהיינה סבירות, ושתתנהלנה בצורה סבירה, בלי פגיעות מיותרות. שאפשר יהיה להמשיך הלאה.

,וכנראה שגם בתקופה של שאיפה להישגים חשוב לזכור את העיקרון הזה: להתנהל בצורה רגועה יחסית. לא לפגוע בעצמנו. לא להגזים. ואלו עקרונות שמתבררים שוב ושוב גם בטיפול שלי באנשים הישגיים. אנשים כאלו מגיעים לטיפול הפסיכולוגי לא פעם מותשים ושבורים נפשית. הם משתדלים להשיג את מה שרצו, מבחינה מקצועית, או מבחינת הטיפול בילדים שלהם, או בכל מישור הישגי אחר. אבל הם רדפו אחרי המטרות שלהם בלי לנוח. בלי לטפל בעצמם. בלי לעצור רגע ולבזבז את הזמן על שטויות. על צפייה מיותרת בתוכנית טיולים בטלויזיה. בלי מדיטציה מרגיעה. בלי ישיבה שקטה לרגע, עם כוס נס קפה, כדי לנוח מהמרוץ הגדול והמרגש.

אז היום, ממעמקי הבלגן של השיפוצים שלנו, כשברור לגמרי שבחג יהיה בלגן בביתנו – אני כותבת לכם את זה.

להתראות!

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

קבלת החלטות בעזרת סבים

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קליניתאיך אנחנו מקבלים החלטות? עם מי נתייעץ ברגעים גורליים? אני התייעצתי אתמול עם סבא שלי. באמת.

לא, סבא שלי כבר אינו בין החיים. סבא שלי, הסופר יהושע בר-יוסף ז"ל, נפטר לפני 20 שנה. אבל אתמול ביקרתי את אבא שלי, הסופר והמחזאי יוסף בר-יוסף, ייבדל לחיים ארוכים. בשעת הצהרים נחתי בחדר עבודתו,  שהיה מוצף בשמש, כששכבתי על הספה נתקלו עיני בתמונה של סבי, שצוירה על-ידי צייר (לסבי היו חברים ציירים רבים) – כשהיה בערך בן 40. עוד לא נולדתי אז, כמובן. התמונה היתה תלויה מעל לספה שבה שכבתי.

 סבי נראה בתמונה חמור-סבר, אבל בחיים היה סבי בדרך כלל עליז ומקבל כלפי. באותן דקות התלבטתי ביני לביני בשאלה גדולה, שהעיקה עלי, ולכן החלטתי להפנות את מבטי אל סבי, ולשאול אותו לעצתו.

סבא שלי ענה לי בתשובה מפתיעה. גם אשתו, אביבה ז"ל, החרתה-החזיקה אחריו, וענתה כדרכה, בצחוק, כשהיא מסכימה עם דעתו של סבי.

התשובה של שניהם דחפה אותי למעשה אמיץ ולא-מקובל. בדבריהם הם הציעו לי שלא להתחשב בדברים, שמקובל לחשוב ולעשות. סבי אף הוסיף, שהצעד האמיץ יעזור לי ויקדם אותי.

הופתעתי מאוד מתשובתם, והתמלאתי חיוניות שמחה.

לא אכנס לתוכן ההתלבטות שלי – מפני שמדובר בנושא אישי.

אבל כן ארצה לשאול אותכם:

האם התייעצתם אי-פעם כך עם אדם, שהיה יקר לכם, ונפטר? האם הוא נתן לכם תשובות עמוקות, שעזרו לכם, כפי שסבי נתן לי? האם תוכלו לשתף אותי ואת האחרים כ


 

אן בהתייעצות הזו – אם השיתוף מתאים לכם?

 


בברכה, ותודה שקראתם אותי עד לכאן,

רחל

טיפול פסיכולוגי טוב בטלפון

טיפול פסיכולוגי טלפוןאנשים שואלים אותי: האם אפשר לעשות טיפול פסיכולוגי טוב בטלפון?? גם אני מהססת לרגע: האם זה אפשרי, באמת? האם

אני יכולה לתת לאנשים את העזרה, שלה הם זקוקים, דרך הטלפון? הרי אני לא רואה אותם, ואני רק שומעת אותם. מדוע לא לומר לאנשים, שיבואו אלי, וזהו?

השאלה הזו היא שאלה, שאינה פשוטה. אני הרי רוצה לתת את הטיפול הטוב ביותר שאני יכולה לאנשים.. ואולי זהו רק "חצי טיפול", הטיפול בטלפון?

חשבתי על כך הרבה בזמן האחרון, והגעתי למסקנה, שטיפול בטלפון יכול להיות, בכל זאת, טיפול טוב.

קודם כל, כי חוץ מההקשבה שלי למילים של המטופלים – הרי בטיפול הפסיכולוגי בטלפון אני מקשיבה היטב לקול של האנשים, וההקשבה לקול מחליפה את ההתבוננות בשפת הגוף, שקיימת בטיפול הפסיכולוגי בקליניקה שלי. התנאים הנוחים יותר (המטופל מדבר בנוחות מהבית שלו, ואני מקשיבה ומגיבה בנוחות מהקליניקה שלי) – מאפשרים לשנינו להיות פתוחים וחופשיים, והפתיחות הזו מאפשרת לחומר הנפשי לעלות בצורה זורמת ומלאה.

וכך הגעתי למסקנה: גם דרך טיפול בטלפון אני יכולה לתת לאנשים טיפול פסיכולוגי טוב. וזה הרי מה שחשוב לי! ואגב, גם מחקרים שנעשו בתחום מאשרים, שטיפול פסיכולוגי בטלפון עוזר כמו טיפול פנים מול פנים.

כמובן שאפשר גם לשלב את השימוש בסקייפ, ואז מתווסף המרכיב של הראיה.

לשאלות נוספות אתם יכולים לטלפן אלי: 08-8659590, או לכתוב למייל שלי: rachelbada@gmail.com, או כמובן להמשיך ולשוטט באתר שלי, כדי ללמוד עוד  על הבעיות בהן אני מטפלת, עלי ועל דרך הטיפול שלי.

להתראות!

טיפול פסיכולוגי בגיל המעבר – 1

ירדנה – מצב רוח רע

"זהו," היה כתוב במכתב שהגישה לי ירדנה, "הגיע הזמן שמישהו (מישהי, כנראה, ולא במקרה… ) יגיד משהו ממש אמיתי על גיל המעבר. מה למשל?  שחרא להיות בגיל המעבר. שזה חרא לא להיות מישהי שמקבלת מחזור, ויכולה תמיד ללדת. שזה נאחס, פשוט נאחס ומגעיל ויבש לעזוב את הגיל הזה, שבו את פורייה, ושבו מכבדים אותך בגלל שאת יולדת ילדים. שבו את אוהבת את עצמך בגלל שאת יולדת ילדים.

הרי זו האמת על גיל המעבר, לא?

מה עוד אכתוב על גיל המעבר? שסתם מתייבשים לך הפנים יותר מדי, וגם הגוף, וגם הנרתיק?? מה טוב בגיל המעבר, שאת יותר קרובה למוות שלך? מה? מה כולם עושים כזו "מסיבה" מגיל המעבר? זה חרא של גיל, תגידו את האמת. כמו גיל ההתבגרות: אומרים שגיל ההתבגרות הוא משהו, כמו בשיר של נעמי שמר: "בסנדלים על גשר הירקון….הם בשישית ובינתיים…." – סתם גיל נוראי גיל ההתבגרות. טוב, לא רק נוראי, גיל גם מאושר וגם נוראי, הכל ביחד.

אולי אותו דבר אפשר גם לכתוב על גיל המעבר, שהוא גם מאושר וגם נוראי? אולי… אבל זה לא אותו דבר: שם יש עתיד, וכאן – מה יש? סוף שמתקרב? מה? מה? לא תשכנעו אותי שזה כייף. אני יכולה לקחת את כל הקוהוש השחור שבעולם (תוסף התזונה היחיד שנחשב עוזר בגיל המעבר – ר.ב.ד.) – ועדיין יהיה לי חרא, חרא, חרא. עדיין אשמע את המספר הזה עובר מעלי, כמו אוטו ענק שדורס אותי עם גלגלים ענקיים: ח-מי-שי-ם.

זה מה שיש לי לומר: חרא, חרא, חרא. אין כלום טוב בגיל הזה!"

ירדנה (שם בדוי) הגישה לי את המכתב הזה בתחילת הטיפול הפסיכולוגי.

"זה מה שיש לי לומר על גיל המעבר!" היא אמרה.

קראתי אותו מיד כשהגישה לי אותו, בתוך שעת הטיפול הפסיכולוגי, ונדהמתי. אהבתי מאוד את צורת הביטוי של ירדנה, שהיתה אכזרית וגם מצחיקה וגם כנה מאוד.

"ירדנה, ביטאת הכל כל-כך יפה!" אמרתי לה, והבטתי בעיניה בהבנה, כשאני מחייכת.

וההמשך כאן….

חשיבה רציונלית בטיפול פסיכולוגי באכילת-יתר

אני פשוט שונאת את המילה הזו – חשיבה רציונלית. מילה מרגיזה מאוד. מה היא אומרת לי, המילה הזו? קודם כל היא מזכירה לי אנשים גבוהים, ורזים וקפדניים. אחר-כך היא מזכירה לי חשיבה אקדמית משעממת.

אז למה אני משתמשת בכל זאת במילה הזו בטיפול הפסיכולוגי באכילת-יתר?

פשוט כי אין ברירה…

אם רוצים להתגבר על אכילת-יתר צריך לאמץ קצת חשיבה רציונלית.

רוצים דוגמאות לחשיבה רציונלית מול אוכל מפתה? בבקשה:

1. ״אם אני אוכל עכשיו את כל חבילת השוקולד המריר – אחר-כך יהיה לי רע. עדיף להפסיק לאכול עכשיו, אחרי שאכלתי ארבע קוביות – להרגיש טוב אחר-כך.״

2. ״אם אוכל עכשיו שלוש פרוסות לחם – ארגיש אשמה ואכעס על עצמי במשך יומיים. זה לא שווה את זה. כנראה שאסתפק בפרוסה אחת.״

האם תוכלו ליישם עבור עצמכם את העיקרון החשוב של פיתוח חשיבה רציונלית – כפי שאני מסבירה אותו בטיפול הפסיכולוגי באכילת-יתר?

להתראות, ואני מקווה שעזרתי לכם קצת – מבלי שתצטרכו להגיע אלי לטיפול פסיכולוגי,

שלכם,

רחל.

סוף סוף אני פוטוגנית!

טיפול זוגי אשדודאפתח בהודאה אישית: אף פעם לא ידעתי להצטלם טוב. אני פשוט יוצאת גרוע. בכל גיל – כמעט, בכל תסרוקת – כמעט, בכל משקל – כמעט…

היום למדתי להצטלם באופן פוטוגני. זה קרה מול חוף הים, כשביקשתי מבעלי היקר שיצלם אותי. והחלטתי שהפעם אני לא אתאמץ לעשות פרצוף מיוחד, או לחשוב על דברים מסוימים, או לעשות מדיטציה להבעת הפנים שלי. פשוט אעמוד איך שאני. שייצא לי איזה פרצוף שייצא לי. ובעלי צילם.

אתם יכולים לראות כאן חלק מהתמונות.

אבל התמונות הן לא העיקר. מה שחשוב הוא היכולת  להרשות לעצמך לא להתאמץ. להיות עצמך – עם כל חוסר-המושלמות. גם בטיפול הפסיכולוגי אנשים מגיעים ליכולת הזו: להשתחרר, לא לפחד, להראות לעולם את הצדדים הפחות מוצלחים שלהם. נשים רבות עוברות את התהליכים האלו בטיפול הפסיכולוגי, וגם גברים רבים. 

ולשם המחשה, הבאתי חלק מהתמונות.

התמונה הזו, למשל, צולמה עוד בבית-הקפה, על-ידי בעלי, בלי שהרגשתי:

ייעוץ נישואים אשדוד

והתמונות האלו צולמו כבר על חוף הים:

פסיכולוגים אשדוד

פסיכולוגית אשדודטיפול פסיכולוגי אשדוד

והתמונה הזו יותר רצינית, אבל זה גם כנראה חלק שלי…

טיפול זוגי אשדוד

האם אתם יכולים לשתף אותי בחוויות דומות שעברתם, שבהן השתחררתם מחוקים פנימיים, שכבלו אותכם ללא צורך? מה עברתם אז? איך השתניתם? כתבו כאן למטה, בתחתית העמוד. אשמח לקרוא את תגובותיכם!

לאתר מרתק ומלא עניין

אסרטיביות של הורים

אסרטיביות של הורים מול ילדיהם המתבגרים

האם אנחנו מסוגלים לפתוח את הפה שלנו מול המתבגרים שלנו? האם אנחנו מסוגלים לשכנע אותם בצדקתנו?

ואיני מתכוונת בביטוי "לפתוח את הפה" להתפרצות חסרת-שליטה או קריאת שמות  (כמו "דפוק" , "נצלנית" וכו'). אני מתכוונת לאסרטיביות אמיתית. אני מתכוונת לאסרטיביות ,שתאפשר להורים להסביר את עצמם מול הילדים שלהם בבהירות – כך שהם יקשיבו באמת ויבינו את הצדק של ההורים, ולא רק את הצדק של עצמם.

המושג של אסרטיביות אינו חדש. זהו מושג מדובר בעולם הפסיכולוגיה ובעולם של ספרי העזרה העצמית. אני, למשל, קראתי לפני יותר מעשרים שנה את ספרה הידוע של רבקה נרדי, "אשה בזכות עצמה", שמלמד כישורי אסרטיביות.

אז אם אסרטיביות היא מושג ידוע כל-כך – מדוע בכל זאת הורים למתבגרים אינם מצליחים להיות אסרטיביים מול הילדים שלהם? מדוע הם אינם מסבירים את עצמם, כך שיישמעו צודקים לעצמם ולמתבגרים שלהם? מדוע הם אינם מצליחים לשכנע – כמו שעורך-דין טוב מצליח לשכנע בבית-המשפט? כמו שאל פצ'ינו, בסרט "ניחוח אישה", עמד ונאם בפני בית-ספר מתנשא שלם, והצליח לשכנע אותם?

מפני שאסרטיביות אינה רק טכניקה.

אסרטיביות דורשת מאיתנו  אומץ. אסרטיביות דורשת מאיתנו להתנער מהפחדים שלנו להיות חזקים מדי ולפגוע במתבגרים שלנו. אסרטיביות גם דורשת מאיתנו זריזות ויכולת לשונית ומילולית טובה. אסרטיביות  דורשת מאיתנו הכרה בערך עצמנו והכרה בערך החלטותינו ודעותינו – לפחות לגבי הנושא, שעליו אנחנו מתווכחים עם המתבגרים שלנו. ואסרטיביות דורשת מאיתנו לא לפחד מעימותים, ולדעת, שנוכל לנהל אותם בצורה נכונה, שאינה פוגעת מדי בילדים שלנו ובנו.

ולא תמיד יש לנו את כל היכולות האלו.

לפעמים אנחנו לא יודעים להסביר את עצמנו בצורה ברורה וחדה.

לפעמים אנחנו עייפים מכדי לעמוד על שלנו.

לפעמים אנחנו כל-כך מתרגזים על המתבגרים – ואז אנחנו מאבדים את היכולת המילולית והשכלית, שדורש מענה אסרטיבי ברור ומנומק.

אבל הורה, הלומד להיות אסרטיבי מול המתבגר שלו, יכול לקבל כמה יתרונות חשובים:

# הוא יצליח לשכנע יותר את המתבגר/ת שלו בצדקתו, ולהוביל אותם למקום הנכון.

#  ההורה עצמו ירגיש חזק יותר ולא מובס מול הויכוחים וההשגות הרבים, שמעלים המתבגרים בגיל הזה.

# המתבגר/ת יקבלו הורה חזק ומרשים, היודע לעמוד על שלו. הורה כזה, שהמתבגר יכול להעריך אותו – ישמש מודל לחיקוי וגם יעורר רצון במתבגר/ת לפתוח את הלב ולספר מה סודות, התלבטויות וקשיים.

ולסיום, כמה טיפים לאסרטיביות של ההורים מול המתבגרים שלהם:

1. דברו בזמן שגם אתם וגם המתבגר/ת שלכם מסוגל להקשיב – לא כשאתם או הוא כועסים מדי.

2. שמרו על טון שקט יחסית. אמרו גם למתבגר/ת שלכם שאינכם מסכימים למילים פוגעות ולהרמות קול בזמן השיחה – הם יכבדו אתכם על כך.

3. הסבירו את עצמכם בבירור אבל בקיצור – מתבגרים אינם אוהבים לשמוע "מגילות ארוכות".

4. תארו את רגשותיכם, והבינו את הרגשות שלהם.

5. נמקו את עמדתכם באופן רציונלי ומנומק היטב: מתבגרים מתרשמים מהסברים אינטלקטואליים מנומקים ואינטליגנטיים

6. קבלו את הטיעונים, שבהם המתבגר/ת צודקים, והודו בטעויות שלכם.

7. נסו להגיע איתם בסוף השיחה לפשרות ולפתרונות מתאימים.

8. אמרו למתבגר/ת, שתבדקו יחד את מה שהחלטתם, ותראו מה עובד ומה לא. שאם יהיה צורך בעתיד ישונו ההחלטות, בהתאם להתפתחויות.

חשוב לי לדעת האם אתם מרגישים, שהרשימה הזו  משמעותית עבורכם,  ובהמשך – האם היא השפיעה על היחסים ביניכם לבין המתבגרים שלכם.

אז אנא כתבו את תחושותיכם כאן למטה – אשמח לקרוא את תגובותיכם, וגם לענות!

להתראות,

רחל

פיתוח אסרטיביות

"אני בולדוג?? אני??" על אסרטיביות ותוקפנות נשית בטיפול פסיכולוגי

יסמין היתה כל מה שיכולתם לחשוב עליו חוץ מאישה תוקפנית. היא היתה יפה, עדינה, שיערה השחור היה אסוף בסיכות חומות סביב פניה הלבנות. גבותיה השחורות היו מקומרות בקשת טבעית בפניה הבהירות, שפתיה אדומות ויפות.

יסמין הגיעה אלי לטיפול פסיכולוגי בגיל חמישים ושתיים סביב שאלות מטרידות בחייה. היתה לה זוגיות טובה וילדים שטיפחה, אבל היא הרגישה, שהיא אינה ממצה את עצמה מספיק. עם זאת היא לא חשבה, שיש לה מה לעשות עם עצמה מעבר למה שהיא כבר עושה. לכאורה – יסמין היתה מרוצה מחייה.

בפגישות הראשונות של הטיפול הפסיכולוגי עלה נושא מעניין: יסמין התחילה לדבר על התוקפנות של עצמה. למרות שחשבה, שתדבר בעיקר על הגשמה עצמית, ותיארה לעצמה, שאעזור לה בתחום זה – להפתעתה היא החלה לדבר על כמה פידבקים, שהחלה לקבל מהסביבה, שהיא תוקפנית מדי.

חשוב לומר: להיות תוקפנית היה בניגוד לעקרונות של יסמין. קודם כל היא אהבה מאוד את תורת הבודהיזם, ואת עקרונות אי-האלימות של הבודהיזם. יסמין גם השתדלה תמיד להיות מנומסת. היא זכרה את נעוריה הסוערים, בהם התנהגה בחוסר-גבולות וסבלה בשל כך – ולכן השתדלה להיות עדינה, כשמה. גם המקצוע שלה, מבקרת אומנות ותערוכות – הוביל אותה בכיוון הזה. בהקשר זה חשוב לציין, שיסמין טיפחה אוסף מיוחד של פסלי חרסינה קטנים ולבנים, שעליהם עיטורים צבעוניים, בסגנון אידונזי והודי.

השיחה הראשונה שלנו בטיפול הפסיכולוגי על התוקפנות שלה היתה לאחר שהתפרצה על שכן שלה, אדם בלתי-נעים, שלא הרשה לבן של יסמין לחנות את אופניו בלובי של הבניין המהודר, שבו גרו. השכן שוחח אחר-כך עם כמה דיירים באותו בניין, וסיפר על יסמין, שהיא התפרצה כמו בולדוג, ושהיא קשוחה ומפחידה.

יסמין הגיעה לטיפול הפסיכולוגי באותו שבוע מזועזעת: דבריו ממש גרמו לה לכאב.

"אני?? אני בולדוג??" אמרה בתדהמה ובכעס, "איך הוא אמר את זה עלי?? עלי?? אני בולדוג, יופי!…"

 הסתכלתי עליה ועל הסוודר הלבן והיפה שלבשה. שערה הסתלסל בשתי פיאות דקות, נוסח שנות ה-60. אחרי שהתבוננה בי כמה דקות, ואני התבוננתי בה, היא הרכינה את  ראשה, ואז הרימה אותו והמשיכה לדבר: "ובעלי," המשיכה, "נראה שבעלי עדי מסכים איתו! את מבינה, בעלי סיפר לי, שכך הוא דיבר עלי עם הדיירים, ואני כל-כך נפגעתי, אבל נראה לי, שבעלי, אולי, בזה שסיפר לי, הביע גם את דעתו עלי," אמרה כשהיא כמעט צועקת את המילה "עלי", "שהוא נהנה לספר לי את זה, כי הוא גם חשב, כלומר חושב," והמילה "חושב" נשמעה כצעקה כמעט, "הוא חושב, שאני, שאני גם רעה, בולדוג, שככה עדי חושב עלי, את מבינה? שלכן הוא ציטט ככה את השכן המשוגע, הדפוק, הפרימיטיבי, השוביניסט, המגעיל, שמנצל את אשתו כל השנים ודופק לה את החיים ומשפיל אותה, ו… ו…" ואז השתתקה, והסתכלה עלי בחיוך, כמבינה לאיזה לופ תוקפני נכנסה, והתחילה מעט לצחוק על עצמה.

"השכן הזה," אמרה יותר בשקט, "מה אכפת לי," אמרה כשהיא מדגישה את המילים, "מה אכ-פת לי מהשכן הזה, בכלל? מי הוא בשבילי?? למה, למה אני מתרגשת ממה שהוא אומר עלי, שהוא אומר שאני תוקפנית, שצעקתי עליו, שהוא, מה, לא, לא יכול להיות שהבן-אדם הזה מפחד ממני….? ממני…?? " אמרה בחיוך מתפלא, "ממני לפחד?? צחוק, באמת!" ואז הנידה את ראשה בתדהמה, כמסמנת, שאין זה אפשרי וסביר, שיפחדו ממנה. ודקה אחר-כך הסתכלה עלי וחייכה.

"את מחייכת", אמרתי.

"כן, זה גם, קצת מצחיק, את יודעת…" אמרה.

"מה מצחיק?" שאלתי.

"אני יודעת, אני יודעת שאני, תוקפנית לפעמים. אני יודעת את זה. אבל הוא, מגיע לו. לעדי לא. לילדים שלי – לפעמים. ככה זה. אני תוקפנית לפעמים. אני צריכה להבין את זה. זה המצב. זהו."

הסתכלתי עליה. היא הסתכלה עלי בחזרה וחייכה חיוך שקט, כאומרת: "אנחנו נעבוד על זה יחד. יהיה בסדר."

אני הסתכלתי עליה בחיוך בחזרה. הדרמה שהתחוללה מול עיני היתה גם משעשעת וגם מרגיזה. מצד אחד יסמין התעלמה בתחילת המונולוג שלה מהתוקפנות של עצמה, ונדהמה מהרושם שיצרה אצל השכן, ומצד שני – ראיתי מול עיני מופע כואב אבל גם חזק של תדהמה וכעס, המלווה בסופו בקבלה עצמית ובהומור.

 אלו רגעים מרגשים ומעוררי-כבוד כאחד בטיפול הפסיכולוגי. כפסיכולוגית אני חשה צורך לזוז מעט אחורה ולפנות את המקום לכל הדרמה החשובה שקורית, כאשר מטופל או מטופלת שלי כך נדהמים וכואבים אבל  – מגלים את עצמם.

הטיפול הפסיכולוגי המשיך ויסמין המשיכה לתהות על התוקפנות של עצמה. בתחילה היא דיברה על התוקפנות של עצמה בפחד: האם תפגע באנשים, שיקרים לה, האם תהפוך להיות תוקפנית כמו אביה, שממנו נפגעה בכל ילדותה?

בהמשך הטיפול הפסיכולוגי יסמין הגיעה להשלמה עם עצמה: היא הבינה, שיש בה מרכיבים תוקפניים, מרכיבים תוקפניים שהיא יכולה לחיות איתם, מבלי לפגוע באנשים היקרים לה. יסמין בשום אופן לא רצתה לפגוע בילדיה, בבעלה ובאנשים שאיתם עבדה. היה לה פחות חשוב אם תפגע בשכן המרגיז, למרות שהבינה, שחוסר-ההתחשבות שלה בו תגרום לכך, שגם הוא לא יתחשב בה.

יסמין למדה להבחין בין תוקפנות, שהיא פוגעת ולא-מתחשבת, לבין תוקפנות, שהיא חיובית, שהיא התחילה לכנות אותה בטיפול הפסיכולוגי, בעזרתי – "תקיפות".

"להיות תקיפה זה בסדר," אמרה לי באחת הפגישות. לאחר שאמרה זאת הסתכלה עלי לקבל ממני אישור לדבריה. אני חייכתי והנהנתי בראשי, לאות של אישור וחיזוק.

"אני חושבת שאני טובה לילדים שלי ולעדי, בעלי, וגם ללקוחות שלי – כשאני, תקיפה. תקיפה, לא תוקפנית. הם אוהבים את זה, הם יודעים להעריך את זה. נכון,  יותר נעים להם כשאני מגינה על האינטרסים שלהם ותקיפה מול אחרים – בשבילם. הם פחות נהנים כשאני תקיפה כלפיהם, כשאני דורשת מהם דברים. אבל מה לעשות – אני חייבת לפעמים לדרוש מהם דברים.  זה גם לא רע בשבילם, מישהו חייב לדרוש מהם. מי ידרוש מהם, עדי? הוא כל-כך נעים, ומקבל – רוב הזמן. הוא תקיף רק כשממש משגעים אותו." לא יכולתי אלא להסכים עם יסמין. גם אני חשבתי, שהתקיפות שלה יכולה לעזור לאנשים, החשובים לה.

בהמשך יסמין דיברה על תוכניותיה. יסמין הבינה שבגילה כבר לא תלמד רפואה ולא תביא עוד ילדים לעולם. אבל היא החליטה להכניס חידושים אחרים לחייה בגיל המעבר שבו היא נמצאת.

היא החלה לדבר על שאיפותיה לצייר, וחודשיים אחרי שהחלה לדר על שאיפות אלה היא החלה לצייר ציורי אקוורלים מרגשים. יסמין, שהיה לה חוש עסקי מפותח, גם פתחה במהלך הטיפול הפסיכולוגי עסק לשיווק יצירות אמנות ישראליות מיוחדות. היא נהנתה  מהמגע האישי עם האמנים ומתהליך הבחירה של יצירות האמנות היפות לאתר, שיצרה לעסק שלה. אין ספק שהיכולת, שפיתחה בטיפול הפסיכולוגי, להיות תקיפה יותר – בהחלט עזרה לה בהקמת העסק ובמשא ומתן שלה עם האמנים ועם הלקוחות. יחסיה עם בעלה וילדיה השתפרו באופן משמעותי, וגם היחס שלה לעצמה השתפר: היא כבר פחות כעסה על עצמה כשעמדה על שלה, וידעה לרכך את התקיפות שלה – כך שלא חשה אשמה מיותרת.

יסמין סיימה את הטיפול לאחר שנה ושלושה חודשים כשהיא מחוזקת יותר: "אני בת חמישים ושלוש עכשיו," אמרה, "והחיים שלפני נראים טובים. אני שמחה שבאתי אלייך. עזרת לי. אני עזרתי לעצמי. תודה!"

חייכתי אל יסמין. הודיתי לה על שנתנה לי את ההזדמנות לטפל באישה כל-כך חכמה ומיוחדת, שהחליטה לחקור את עצמה ולשפר את חייה. אישה שבמהלך הטיפול הפסיכולוגי הפכה להיות מודעת יותר, והצליחה לשלב יחד גם עדינות וגם תקיפות.

 

טיפול במעי הרגיז

תסמונת המעי הרגיז

גם לחתולים כואבת הבטן לפעמים, לא?

תסמונת המעי הרגיז, אולקוס וגסטריטיס הן בעיות נפוצות במערכת העיכול. פציינטים המגיעים אלי לטיפול פסיכולוגי בגלל המצוקה הנפשית שבעיות אלו יוצרות –  מודעים לקשר של בעיות אלו עם בעיות נפשיות: הלחץ הנפשי מעורר בעיות אלו, ובעיות אלו גם גורמות ללחץ נפשי. אני עוזרת בטיפול הפסיכולוגי לפציינטים להתמודד עם מצבם בכמה מישורים: אני מאפשרת להם לפרוק את אשר על ליבם, אני מלמדת אותם טכניקות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי של הגל השלישי (מדיטציה, מודעות לגוף, רישום קוגניטיבי-התנהגותי ועוד), ואני גם מכוונת אותם לבנות לעצמם חיים טובים יותר. אני גם מדריכה אותם לקרוא ספרים טובים על המזונות המתאימים להפרעה זו, ובכלל לצבור כמה שיותר ידע על הבעיה הרפואית שלהם – כדי להיות אדונים לגופם ולגורלם. 

חשוב לציין בהקשר זה, שמחקר מצא, כי הטיפול הפסיכולוגי הקוגניטיבי-התנהגותי הוא הכלי היעיל ביותר מתוך הכלים של הרפואה המשלימה לטיפול בהפרעת תסמונת המעי הרגיז. העובדה הזו אינה ידועה לרבים מהלוקים בתסמונת המעי הרגיז, וחבל. הם יכלו להקל על סבלם לו פנו לפסיכולוג, המנוסה ומיומן בטיפול בהפרעה זו.

 

 

*כל הנכתב כאן אינו בא להחליף התייעצות עם איש-מקצוע*