ארכיון תגיות: רחל בר-יוסף-דדון פסיכולוגית קלינית

דאגו לעצמכם

חשוב לפני החגים, ולא רק:

דאגו לעצמכם בחגים. אם תדאגו לעצמכם יהיה לכם יותר טוב.

כפסיכולוגית וכאישה, המבינה את הלחץ שהחגים יוצרים, בכל המובנים אני מציעה לכולם כאן:

טפלו בעצמכם

טפלו בעצמכם

טפלו בעצמכם!

אל תיכנסו ללחצים מוגזמים בחגים.

אל תארחו ותתארחו במקומות שעושים לכם רע.

דאגו שיהיה לכם דברים נחמדים לעשות בחופשות, אם הן ריקות מדי עבורכן.

בקיצור – טפלו בעצמכם.

מי שרוצה הרבה כלים טובים בעניין טיפול-עצמי בדיכאון וחרדה מוזמן לרכוש את ספרי "93 כלים לאושר", הוא נמצא בכל חנויות הספרים. הוא לא יקר.

ושוב, הכי חשוב:
דאגו לעצמכם.
אם אתם לא תדאגו לעצמכם, מי ידאג לכם??

שלכם,
רחל בר-יוסף-דדון
פסיכולוגית קלינית

לקרוא את סטרן

רחל בר-יוסףד-דדון, פסיכולוגית קלינית, אשדוד

ספר מעולה על שינוי

טיפ מס' 1 לפסיכולוגים ופסיכותרפיסטים:

קראו את דניאל סטרן, במיוחד בספר הזה.

ספר מעולה. מומלץ.

איך קורה שינוי בטיפול.

על הריקוד הפנימי והלא-מילולי ולא-מדובר בין המטופלת לפסיכולוגית.

מדהים, ונכון.

מבוסס כמובן על מחקרי התצפיות באינטראקציה בין תינוקות לאימהות של סטרן.

 

http://www.amazon.com/Change-Psychotherapy-Unifying-Paradigm-Professional/dp/0393705994/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1372742182&sr=1-1&keywords=change+in+psychotherapy+book

כאבי בטן אצל ילדים

ילדים הם רגישים...

ילדים הם רגישים…

להילה כואבת הבטן בבוקר לפני בית הספר…

"אמא, כואבת לי הבטן, היא אומרת לי לפחות בחצי מהבקרים שלנו! " סיפרה לי נירית, שכבר היתה בהדרכת הורים מזה שנה אצלי. בכל תקופה נירית, אם גרושה ובעלת עסק עצמאי, התמקדה בהדרכה בילד אחר מארבעת ילדיה.

אהבתי את הילה, שעליה התייעצה נירית היום איתי. להילה היו תלתלים שחורים מסביב לפניה, והיא היתה עדינה ונעימה מאוד. הילה היתה האחרונה מבין ארבעת ילדיה של נירית.

"זה נקרא RAP," אמרתי לנירית אחרי שסיפרה על כאבי הבטן של הילה, " Recurrent Abdominal Pain. בבית-החולים "הדסה הר-הצופים", במחלדקת ילדים, כשעבדתי שם, אמר לי הגסטרואנטרולוג ילדים הבכיר, פרופ' רוזנטל, שזו אחת התופעות הנפוצות ביותר – ושהרופאים לא יודעים מה לעשות עם כאבי הבטן האלו… "

"אז אין מה לעשות?!" שאלה אותי נירית בפנים, שהודאגו מאוד לפתע. נירית אהבה מאוד את הילה, ושמרה עליה כבבת עינה.

"מה פתאום," אמרתי לה, "אולי גסטרואנטרולוגים לא יודעים מה לעשות עם RAP, פסיכולוגים של ילדים בהחלט יכולים לעזור עם הבעיה הזו."

"וגם בחילות יש לה", אמרה נירית, "אל תשאלי! ממש לא נעים לי להשאיר אותה ככה בבית הספר שלה… אני מרגישה רעה, אבל אני נותנת לה ללכת. עוקבת אחריה כשהיא נכנסת לשער, קטנה כזו, עם הילקוט הגדול עליה… מה אני אעשה, אני לא רוצה שתהפוך לי לפסיכוסומטית… הרי גם אני על כל לחץ מפתחת שפעת, את מכירה אותי… אני צודקת?! אני עושה נכון, שאני נותנת לה ללכת ככה, עם הכאבי בטן לבית-הספר?!"

צריך לעזור להם להבין את עצמם

צריך לעזור להם להבין את עצמם

"אני לא יודעת," עניתי לנירית, "באופן כללי – כן. עדיף, לפי המחקרים, לא לוותר לילדים כשיש להם כל מיני כאבים פסיכוסומטיים כאלו, כמו כאבי-בטן, כאבי-ראש, סחרחורות וכל זה. מחקר הראה, למשל, שילדים עם כאבי בטן שאיפשרו להם להישאר בבית ולא ללכת לבית-הספר בגלל כאבי-הבטן – הפכו אחר-כך למבוגרים, שסבלו הרבה יותר מכאבי-בטן יחסית לילדים, שלא איפשרו להם להישאר בבית להם…"

"באמת?!" אמרה נירית, וחייכה מעט, ונשמה נשימת הקלה מסוימת, "אז אני לא אמא איומה שאני ככה כן רוצה שהיא תלך לבית-ספר, ושולחת אותה כשהיא כזו אומללה עם כאבי הבטן שלה?!"

"ממש לא," אמרתי, "אבל כן אנחנו צריכות לדבר כאן, בינינו, מה גורם לה לכאבי-הבטן האלו, להבין את זה – אילו לחצים את חושבת שהיא חווה בזמן האחרון? והאם טוב לה בבית-הספר? והכי חשוב –  שתביאי אותה לכאן, ונדבר איתה יחד, ננסה להבין איתה דרך שיחה, או דרך משחק, או ציור – למה יש לה כאבי בטן. נשאל אותה בעצמה אם רע לה בבית-הספר? או אולי משהו אחר מציק לה? אולי מה שקורה לה עם אביה בזמן האחרון קשה לה יותר מדי?!" במאמר מוסגר אוסיף, כי הגרוש של נירית גרם לה לבעיות רבות בשנתיים האחרונות. כמובן, שכרגיל במקרים כאלו – גם הילדים במשפחה חשו את המתחים בין ההורים במלוא העוצמה של הרגשות החשופים של ילדים ומתבגרים, שגדלים בצל סכסוכים של ההורים.

אז כבר הבנתם לא מעט משיחתי עם נירית (שהיא אגב, דמות בדויה) – לגבי כאבי-בבטן החוזרים, ה-RAP, בשפה המקצועית, של ילדים.

ועוד מידע על כאבי הבטן אצל ילדים, ה-RAP, ובכלל על סומטיזציה אצל ילדים:

–        ב-RAP  ובבעיות פסיכוסומטיות אין ממצאים רפואיים כלשהם, המעידים על בעיה גופנית של הילד. כך אנו מניחים, שמתחים ולחצים רגשיים גורמים להתכווצויות לא רצוניות של מערכת העצבים האוטונומית בגוף, וכך נוצרים כאבים בבטן.

–        התופעה, שבה בעיה נפשית הופכת לבעיה גופנית, נקראת בשפה המקצועית – "סומטיזציה". כאשר קורית סומטיזציה של קושי נפשי – כנראה שהילד אינו מודע

טיפול פסיכולוגי לילדים והדרכת הורים תעזור

טיפול פסיכולוגי לילדים והדרכת הורים תעזור

מספיק לקושי הנפשי שעובר עליו, וחושב, שהוא יכול להסתדר עם קושי זה. אבל הגוף שלו, במקומו – בעצם מדבר. הגוף שלו אומר במקום הילד, או הילדה, במקרה של הילה: "אני נורא סובלת. מישהו נורא פוגע בי. אני מרגישה לכודה, חסרת-אונים, מושפלת, מאוימת. אבל אני לא אספר לאף אחד על זה, כי אני חזקה. אני אסתדר, הכל בסדר. אתם יודעים שאני ילדה טובה שמסתדרת עם כל הבעיות, ועושה הכל כמו שצריך…"

–        אפשר להתגבר על הבעיה, בעזרת הבנה אמיתית וכנה של הבעיה הנפשית הכואבת, ובעזרת לימוד של טכניקות הרפיה. שיחות עם הילד, שיחות עם ההורה, שיחות משותפות לילד ולהורה, ולפעמים גם יידוע של המורה בבית-הספר – עוזרים מאוד. הילד נרגע כאשר הוא קולט, שמבינים אותו. כאשר מדברים על הבעיות הנפשיות שמציקות לו, ונותנים להן לגיטימציה ותוקף – הילד נרגע, וגופו אינו צריך להיות מתוח וכואב. גם טכניקות של הרפיה ומציאת תרגילים שנותנים לילד ולהוריו תחושת שליטה על מצבו הגופני והנפשי – יכולים לעזור.

המלצות:

–        המלצתי הכללית היא לקחת ילדים הסובלים מכאבי-בטן חוזרים, כאבי-ראש חוזרים וכל תופעה כזו של סומטיזציה – לייעוץ פסיכולוגי. אל תיתנו לילדים להפוך למבוגרים, שאינם מבינים את עצמם, ולכן משתמשים בסומטיזציה, כלומר במחלות גופניות, כדי להתמודד עם לחצים נפשיים. אל תיתנו לילדיכם לסבול מכאבי-בטן, כאבי-ראש, סחרחורות ועוד תופעות נפשיות לאורך זמן – מפני שתופעות גופניות אלו פוגעות בתפקוד של הילד, גורמות לו בעצמן להרגשה רעה. התופעות הגופניות מעוררות בו חרדות שלא יצליח ללמוד כמו שצריך, שלא יוכל להיות עם חברים במשחקים, ושירגיש חלש ומסכן מחוץ לבית. תופעות גופניות אלו גם פוגעות בדימוי העצמי של הילד.

ובקיצור: עזרו לילדיכם – הבינו את שורש הבעיה הגופנית, ותנו להם כלים להתמודד עם הקשיים הגופניים והנפשיים.

בברכה,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית

ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

 

ותוספת קטנה להורים שילדיהם מבוטחים בשירותי בריאות כללית:

לא במקרה הקופה נותנת החזרים עבור טיפול אצל פסיכולוגים קליניים, לילדים שמבוטחים בביטוח המושלם. להורים שילדיהם סובלים מ-RAP, תופעה המוכרת לרופאי הילדים – אני ממליצה לקבל הפניה מרופאת הילדים שלכם לטיפול פסיכולוגי (אבל בררו שהפסיכולוג שאליו אתם פונים אכן נמצא ברשימה של הקופה!)

הרצאות על "93 כלים לאושר"

בטח תרצו לדעת יותר על אושר...

בטח תרצו לדעת יותר על אושר…

אשמח לבוא ולהרצות בפניכם על ספרי החדש.

אני מתארת לעצמי שרבים מכם ישמחו לשמוע על כלים מעשיים לאושר. על מה שידוע לנו היום על אושר.

על איך למצוא זוגיות או לנהל זוגיות כדי להיות מאושרים.

על איך להפוך להורים מאושרים יותר.

ועל איך למצוא שוב ושוב את אושרם ביום-יום שלנו, שאינו נטול מאבקים וקשיים.

צרו איתי קשר בטלפון : 08-8659590 כדי לתאם מועד להרצאה – אני בטוחה שתיהנו!

היכנסו לכאן כדי לקרוא יותר על הספר ועל תכני ההרצאה!

יהיה כייף להיפגש פנים אל פנים ולדבר איתכם על נושא כזה מרתק. לשמוע את שאלותיכם, לענות עליהן, ולספר לכם על הנושא המרתק הזה של חיפוש האושר. 

להתראות!

להתחבר למתבגר

רוצה להיות עם המתבגר שלי…

איך מתחברים למתבגרים?!

אולי גם המתבגר זקוק לקשר?

אולי גם המתבגר זקוק לקשר?

ההורים לא פעם זקוקים לילדים שלהם לא פחות מכפי שהילדים זקוקים להם. נכון, בגיל ארבע-חמש קל לשחק עם ילדים ולהיות איתם אחרי-הצהרים, אבל בגיל התבגרות לא פעם הילדים נראים אדישים להורים שלהם, ומתעניינים הרבה יותר בחברה, במחשב, או בבגדים.  וההורים מתוסכלים, ולא יודעים איך "להגיע" אל הילדים המתרחקים שלהם.

 קודם כל: אל תדחיקו ותבטלו את הצורך שלכם להיות עם הילדים. הצורך שלכם לקשר הוא נכון וחיובי. אתם רוצים קשר כי אתם אוהבים את הילדים שלכם, וקשר איתם יעשה אותכם מאושרים. אתם רוצים קשר כי אתם רוצים לדעת מה קורה איתם. ואתם גם רוצים קשר כי אתם רוצים שהם יישענו עליכם ויבקשו מכם עזרה ועצה – אם הם צריכים. ובכך אתם צודקים: מחקרים אחרונים מוכיחים, שמתבגרים שיש להם קשר טוב לפחות עם אחד ההורים יתפתחו נפשית טוב יותר. קשר טוב עם ההורים מונע את ההסתבכויות המפחידות  של גיל ההתבגרות, כמו התמכרויות, נהיגה מסוכנת ואובדנות.

אני מציעה לנסות להיות איתם בקשר מתחילת גיל ההתבגרות, כבר מגיל 12-12, כשהם מתחילים להתכנס לתוך עצמם. זהו לעיתים הגיל הקשה ביותר, שבו המתבגר או המתבגרת עדיין מחפשים את זהותם העצמית וגם טרודים מאוד בהופעה החיצונית שלהם ובמצבם החברתי. דווקא בגיל הזה קשר נעים עם ההורה יכול לעזור מאוד, גם אם המתבגר לא יספר להורה את כל מה שמעיק עליו.

ואתחיל בכמה הצעות מעשיות לבילוי עם מתבגרים:

  1. בלו איתם בקניית בגדים.  נכון, לקנות בגדים זו פעילות חומרית ונורא פשוטה. ונכון, הילדים ייצאו איתכם בשביל הבגדים ולא כדי להיות איתכם. אבל תוך כדי הקניה תבינו מה הם מרגישים לגבי עצמם ומה הטעם שלהם. תוכלו קצת לשוחח איתם על הבגדים ובכלל. וגם תתנו להם הרגשה, שאכפת לכם ממה שהם רוצים, ומה שהם רוצים כעת הם בגדים, כדי להרגיש שווים ויפים.  קחו אותם לחנויות שהם אוהבים, אבל הרשו לעצמכם להגביל את הקניה לסכום שנראה לכם. הם יכולים להשתתף גם כן בעלות – בעזרת דמי הכיס שלהם. שוב, העיקר כאן
    אפשר לקנות בגדים יחד

    אפשר לקנות בגדים יחד

    אינם הבגדים אלא הבילוי יחד וכל התהליך.

  2. מסעדות ובתי-קפה – כן, עוד בילוי מושחת, אבל אתם רוצים את הילדים שלכם…  ואם אתם אוהבים לבלות במסעדות ובבתי-קפה, הרי גם ילדיכם ייהנו מכך. קחו אותם לאן שאתם והם רוצים ללכת. הזמינו עבורם מה שהם אוהבים, אבל בלי להגזים. תיהנו מהנוף יחד, מהאוכל, וגם תהיינה לכם הזדמנויות לשיחה ופטפוט.

וכאן עולה עוד בעיה: איך בכלל מדברים עם הילדים בגיל הזה?! אי-אפשר הרי בכלל לדבר איתם, הם כל-כך סגורים!

ובזה אתם צודקים. לא קל לדבר עם מתבגרים. הם חוששים שיחדרו אליהם ויאמרו להם שטויות מרגיזות. מבחינתנו, ההורים, הם כאילו בנו סביב עצמם חומה של הגנה, ובכל פעם שאנחנו ההורים, מתקרבים, הם מסתגרים עוד יותר. אחרי שניסינו להגיע אליהם הם עוד כועסים עלינו, ונותנים לנו תחושה, שאנחנו מתדפקים מול חומה סגורה. אנחנו מרגישים אז מתוסכלים, כועסים וחסרי-אונים. ואנחנו אז חושבים לעצמנו: "מה קורה כאן, אנחנו הרי ילדנו אותם לפני לא הרבה שנים… כבר אנחנו כל-כך מיותרים?!"

סביב ארוחה יותר קל לדבר ולספר

סביב ארוחה יותר קל לדבר ולספר

אין זו הרגשה נעימה כלל.

אז אני מציעה לעודד שיחה עם המתבגרים בשתי דרכים:

  1. כשהמתבגר, או המתבגרת שלכם כבר פונים ומתחילים לספר משהו – השתדלו להתפנות ולהקשיב להם הקשבה מלאה. לא פעם אנחנו עצמנו , ההורים, עסוקים מאוד. וכשכבר, במקרה, המתבגרים שלנו פונים כבר אלינו ומספרים משהו בחצי חיוך – אנחנו מקשיבים להם בחצי אוזן, וממשיכים וממהרים למה שהיינו בתוכו באותו רגע… המתבגר הרי אינו בוחר מתי לפנות אלינו. אבל זוהי החמצה גדולה. כדאי, אם במקרה המתבגר כבר פונה מרצונו החופשי לספר לנו משהו – להשתדל ולהתפנות אליו. גם כדאי שההקשבה אליו אז תהיה טובה: לנסות להבין מה הוא מרגיש כשהוא מספר לנו מה שהוא מספר. לשאול אותו שאלות על מה שסיפר. להתעניין, להעיר הערות אוהדות ומתעניינות. לתת לו תחושה, שכדאי לבוא אלינו ולספר לנו דברים, כדי שבעתיד ישוב וירצה לספר לנו מה שעובר עליו. שנהיה כתובת עבורו. ואין זה משנה אם כעת המתבגר סיפר על נושא, שבעינינו הוא שולי ולא חשוב. הורים לפעמים רוצים לשמוע על הפרטים האינטימיים בחיי המתבגרים, על הסודות הגדולים של חיי החברה או האהבות. והמתבגר אולי סתם סיפר על שיעורי נהיגה, שהוא רוצה לקחת.  אבל עבורו שיעורי הנהיגה האלו הם מרכז העולם כעת, ולכן כדאי שנתחבר אליו. בעתיד הוא יבוא ואולי ירצה  לספר לנו על נושאים אחרים, ואולי גם על נושאים אישיים או אינטימיים יותר. העיקר הוא, שניצור אצלו תחושה, ששווה לבוא ולדבר עם אבא או עם אימא.
  2. וכדי לעודד שיחה בכלל – ספרו גם אתם על מה שקורה איתכם. ספרו בארוחות או כשאתם מסיעים אותם, בקיצור, על אירועים קטנים, שקרו לכם. על הרצון שלכם לתכנן אירועים משפחתיים. שאלו לדעתם. ספרו על דברים מצחיקים שקרו לכם היום, או על חדשות ביטחוניות או פוליטיות מעניינות ששמעתם. אל תדברו יותר מדי, כי זה יעייף את הקשב המוגבל של המתבגרים שלכם, אבל תנו להם תחושה, שכדאי וטוב לדבר בבית הזה . אם אתם פותחים בשיחה חופשית, אתם מגדילים את הסיכוי שגם הם ירגישו חופשיים לספר על עצמם.

אני מקווה שעזרתי לכולנו בניסיון שלנו ליצור קשר עם המתבגרים שלנו, שאנחנו אוהבים ורוצים אותם. חשוב שנזכור, שעמוק עמוק בלב, כנראה גם הם לפעמים, אחרי כל העיסוקים שלנו, כנראה גם אוהבים אותנו… וככל שנהיה זמינים יותר ונעימים יותר – הם יתקרבו אלינו יותר.

כמובן, שאין זה מבטל את הצורך להציב גבולות, אבל על כך כתבתי ברשימה קודמת, ואמשיך ואכתוב על כך בעתיד. עצתי בעניין גבולות היא: בקיצור ולעניין. לא להיגרר לויכוחים ארוכים ומיותרים. אבל על כך, כאמור, ברשימות אחרות.

להתראות,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית

אשדוד

להבין ילדים

איך להגיב כשהילד סובל?!

השאלה הזו היא שאלה חשובה, ולעיתים קרובות אני מייעצת להורים בטיפול הפסיכולוגי לגביה. הורים תמיד מתלבטים: מה לענות לילדים שלהם, כאשר הילדים במצוקה?! איך להגיב אם הילד בא וסיפר, שחלם חלום מפחיד? אם הילדה בוכה ומוחה על כך שאחותה משתלטת על שלט הטלויזיה תמיד?

מה עושים?! מה אומרים לילד?!

טפלו בו בהבנה ובעדינות

טפלו בו בהבנה ובעדינות

ולא לחינם הורים מתלבטים איך להגיב: התגובות שלהם באמת חשובות עבור הילד. הילד, או הילדה, מצפים מן ההורים לתגובה אמפתית, אוהדת ותומכת. ההורה הוא לרוב הדמות המשמעותית ביותר עבור הילד, ואם הוא יגיב בצורה טובה עבור הילד באותו רגע של משבר רגשי – הילד יפנים לתוכו דמות טובה וחיובית, וגם יידע יותר טוב בעתיד להתמודד עם הרגשות שלו ברגעי משבר.

הנטיה הטבעית של ההורים היא לשכך את הכאב הרגשי של הילד, ולנסות לומר משפט משכנע, שמסביר שהמצב אינו כל-כך גרוע. כך אמא תאמר לילדה, שסיפר מזועזע על חלום מפחיד: " אל תחשוב על החלום, תחשוב על דברים טובים!" או אב יאמר לביתו: "היא משתלטת לך על השלט כי היא רוצה לראות תוכנית עכשיו. תני לה לראות, ואחר-כך גם את תראי, חבל לבכות על שטויות!"

התגובות האלו נאמרות מלב אוהב של הורים, המנסיםלהרגיע את הכאב. לא פעם, מה שעוזר בתגובה של ההורה אינו התוכן של מה שאמרו, אלא עצם הנכונות שלהם להיות ברגע המצוקה ולנסות לעזור. גם הטון, שבו נאמרו הדברים, חשוב: כשהילד מרגיש שההורה דיבר אליו בטון מרגיע, ואולי גם שם ידו על כתפו או על ראשו – הוא כבר מרגיש טוב יותר, ללא קשר לתוכן הדברים שההורה אמר.

אבל אני רוצה לתת עצה חשובה  להורים, שמנסים להרגיע ולנחם: קודם כל תהיו אמפתיים ומבינים לרגשות הילד. אינכם חייבים "לשכנע" אותו שהוא אינו צודק במה שהוא מרגיש, ולשנות את דעתו או את רגשותיו. הילד זקוק קודם כל להבנה ולאמפתיה למה שהוא מרגיש.

אמירות אמפתיות יכולות להיות: "אוי, אתה בטח מה זה מפוחד מהחלום המלחץ הזה…" או: "את בטח מה זה כועסת וזועמת על רינה, שלקחה לעצמה את השלט כי היא הגדולה!".

אמירות מבינות כאלו יכולות להרגיע את הילד מאוד. הוא מבין באותו רגע, שההורה מבין אותו, ומה באמת עובר עליו. הילד נרגע אז בעזרת ההבנה של ההורה.

אחר-כך כמובן ההורה יכול להוסיף עוד אמירות חיוביות ומשכנעות, כמו: "מחר נצייר את המפלצות האלו שבחלום אז הן כבר לא יפחידו אותך בחלומות ככה", או "אני אדבר עם רינה עוד מעט איך תתחלקו להבא בשלט של הטלויזיה", או: "בואי שבי קצת על הספה, נגבי את הדמעות, אל תבכי כל-כך הרבה". האמירות השמכנעות תעזורנה יותר – אם הן נאמרות אחרי שהתחברנו קודם לרגשות של הילד והבנו אותם.

אחר-כך תראו לו את שליש הכוס המלאה

אחר-כך תראו לו את שליש הכוס המלאה

אז בברכת התערבויות מרגיעות  וטובות לכל ההורים האכפתיים – אפרד ממכם היום,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית, אשדוד

ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

מן התקשורת

*  כתבה פרי-עטי בעיתון "הארץ", ב-29.5.13, על כמה אמצעים נוספים יכולים לעזור לנו להתגבר על בעיות שלנו, כולל ספרים:

http://www.haaretz.co.il/news/health/research/.premium-1.2031679

הכתבה והמחקרים המצוטטים בה רלוונטיים לספרי, "93 כלים לאושר", שהוא ספר עזרה-עצמית. בכתבה אני מסבירה כיצד קזדין ובלייס (2011) הראו בסקירת מחקרים נרחבת, כי ספרים ותוכניות אחרות של עזרה עצמית יכולים לעזור לנו בבעיות מהן אנחנו סובלים, כדי להיות מאושרים יותר.

* וכאן, מתוך האתר המוביל של אנשי בריאות הנפש בארץ, "פסיכולוגיה עברית", תיאור של הספר "93 כלים לאושר", עם שלושה פרקים מתוכו:

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2974

ועוד, מתוך האתר המוביל "פסיכולוגיה עברית":

http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=989

וכתבה שעלתה ב-MYNET:

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4397696,00.html

וכאן ראיון עם ליאת רגב, שדרנית מצוינת, בתוכנית "סידורים לחג" ברשת ב', ששודרה בבוקר,בערב חג סוכות, ב-25.9.13:

https://soundcloud.com/mikel-dadon/25-9

הספר "93 כלים לאושר" יעזור לכם להרגיש טוב יותר

הספר "93 כלים לאושר" יעזור לכם להרגיש טוב יותר

הכלי ה-93 לאושר

כלי תשעים ושלושה: הבנת הפסיכולוגיה של עבודות הבית, מתוך הספר "93 כלים לאושר" /

מאת רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

נשים עבודות הבית

המטאטא לא מתאים לי היום

הכלי האחרון הוא כלי, שלכאורה קשור בנושא לגמרי לא פסיכולוגי: עבודות הבית. לכאורה בעבודות-הבית אין פסיכולוגיה כלל: מדובר בטאטוא הרצפה ושטיפתה, ברחיצת כלים, כביסה, סידור הבית, קיפול כביסה, ניקיון אבק, בישול, ועוד.

אם כך, מדוע בכל זאת אני כותבת על עבודות הבית?

אני כותבת על עבודות הבית  כי בעבודות הבית, על כל הצדדים המעשיים והטכניים שבהן, יש צדדים פסיכולוגיים משמעותיים.  כאשר נבין את הפסיכולוגיה של עבודות הבית, וכיצד הן משפיעות עלינו ועל מצב-הרוח שלנו – נוכל להיות מאושרים יותר.

ואולי אתחיל בנתונים סטטיסטיים על עבודות הבית, ובסקירה של כמה נתונים סטטיסטיים בסיסיים על עבודות הבית (1).

 הנתונים מראים, כי נשים משקיעות בממוצע 18.2 שעות בשבוע בעבודות הבית, ואילו גברים משקיעים בממוצע 6.7 שעות בשבוע בעבודות הבית. גם בבתים שוויוניים יחסית מבחינת המטלות הרי אישה משקיעה פי 2.5 יותר מגבר בעבודות הבית. הנשים אחראיות לבד, או במשותף, על מטלות מרכזיות בתפקוד השוטף והיומיומי, ואילו הגברים אחראיים על משימות גבריות ולא-יומיומיות.

 מבין הנשים, קבוצת הגילאים של 31-50 משקיעה הכי הרבה בעבודות הבית, והכי מעט משקיעה בעבודות הבית קבוצת הנשים עד גיל 30. המחקר מראה, כי למרות אי-השוויון בין גברים לנשים, הרי בדרך כלל יש מעט אי-הסכמות בין גברים לנשים בנוגע לעבודות הבית.

בנוגע לקשר בין עבודה מחוץ לבית לבין עבודות הבית, הרי נשים, אשר עובדות מחוץ לבית יותר מ-35 שעות בשבוע – משקיעות 13 שעות בשבוע בעבודות הבית. נשים, העובדות עד 20 שעות בשבוע מחוץ לבית – משקיעות 20 שעות בשבוע בעבודות הבית. לעומת זאת אצל הגברים, אלו  אשר עובדים מעל 35 שעות עבודה מחוץ לבית – משקיעים 6 שעות בשבוע בעבודות הבית, והגברים אשר עובדים עד 20 שעות מחוץ לבית – משקיעים רק 7 שעות בשבוע בעבודות הבית.

מה בעצם מראה לנו המחקר? מלבד ההבדלים הברורים בין הגברים לנשים – הרי המחקר מראה, כי אישה ממוצעת משקיעה כ-18 שעות בשבוע בעבודות הבית, או בטווח שבין 13 ל-20  שעות בשבוע, כלומר אישה ממוצעת עוסקת בין שעתיים לשלוש שעות ביום בעבודות-בית. וזוהי כמות שעות גדולה, ללא ספק. פעילות יומיומית, הדורשת כמות שעות גדולה כזו –משפיעה, ללא ספק, על רמת האושר של האישה. בהמשך הכלי אכן נברר כיצד פעילות יומיומית זו של עבודות הבית יכולה להשפיע על רמת האושר.

פסיכולוגים אשדוד

גם פעם היו הרבה עבודות-בית…

כדי להבין טוב יותר את הפסיכולוגיה של עבודות הבית אתן מעט רקע היסטורי ובין-תרבותי בנושא זה. מנקודת מבט היסטורית חשוב לצטט את ההיסטוריונית רות שוורץ-קוון (2), המתארת מצב, שבו עד סוף המאה ה-19 גם הגברים וגם הנשים מהמעמדות הלא-גבוהים עבדו רבות במשק-הבית. הגבר חטב עצים, הביא מים, ואילו האישה כיבסה, בישלה ועשתה את עבודות הבית הקלות יותר. עבודותיהם היו שזורות זה בזה. שוורץ-קוון אומרת, כי המיכון גרם לכך, שהגברים השתחררו מהעבודות הקשות, שהיו מוטלות עליהם, ואילו רוב העבודות הקלות, כמו הטיפול בבית, הבישול והטיפול בכביסה – עדיין נותר בשביל האישה.

הרושם שלי מקריאה בספרים ומצפייה בסרטים היסטוריים הוא, שעד לפני 100 שנה בערך כוח העבודה היה זול יותר, וכמעט בכל בית מהמעמד הבינוני ומעלה היתה משרתת, לפחות אחת. גם משפחות, שהתקיימו בצניעות יחסית – החזיקו משרתת אחת בבית, והיא שטיפלה בניקיון, בבישול, בתפירה, בכביסה ובכל שאר עבודות הבית. גם בארצות אחרות בתקופתנו, כמו למשל בארצות מסוימות באפריקה, שבהן כוח העבודה זול יותר, אין צורך להיות בעל אמצעים על מנת להחזיק בבית לפחות עובד או עובדת אחת, שיעזרו בעבודות הבית. העזרה הזו, שהיתה נהוגה בתקופות קודמות, פטרה נשים רבות, שהיו שייכות למעמד הבינוני ומעלה, מהצורך לעשות עבודות בית. רוב עבודות הבית נעשו על-ידי המעמד הנמוך, ובשכר.

היום אנו יודעים, שגם הטכנולוגיה המודרנית, שהקלה רבות על עבודות הבית בהכנסת מכונות חשמליות, שמקצרות את עבודות הבית – לא צמצמה לגמרי את השעות, שעלינו להשקיע בעבודות-הבית. מחקרים מראים, שיש ירידה במספר שעות לשבוע שמשקי הבית משקיעים בעבודות הבית מאז הכנסת המיכון, אבל בהחלט לא צמצום משמעותי במספר שעות אלו.

בדיעבד, המצב היום בעולם המערבי הוא, שבניגוד לתקופות קודמות – הרי גם נשים מהמעמד הבינוני או הבינוני-גבוה עוסקות  בעבודות הבית. עול זה נופל על נשים אלו לרוב גם במקביל לעול העבודה הנוספת שהן עובדות, עבודה שיש עמה שכר. אין בידי עובדות בדוקות, אבל לפי התרשמותי רק נשים מעטות בחברה שלנו מחזיקות עובדת משק-בית על בסיס יומיומי וכך גורמות לעצמן להיות פטורות מעול רוב עבודות-הבית, גם אם לא מהאחריות להן. לרוב רק בתים מבוססים ביותר ומעלה מחזיקים עובדת משק-בית על בסיס יומיומי, וזה מפני שהשכר לשעה של עובדת כזו הוא יקר מדי למשפחות רגילות. במקרה הטוב מחזיקים משקי הבית עוזרת על בסיס שבועי, למספר שעות בשבוע, ועבודתה של העוזרת מכסה רק חלק קטן מהעבודה שיש לעשות בבית.

לאור הנתונים שהבאתי לגבי עבודות הבית עולה השאלה: כיצד תופסת האישה את עבודות הבית? מה הן עמדותיה ורגשותיה לגבי עבודות הבית?

הספר 93 כלים לאושר

גם גברים עוזרים הרבה בבית היום, חייבים להודות בכך!

ובמאמר מוסגר: אני משתמשת כאן במילה "אישה" ולא במילה "אדם" או "גבר ואישה" מכמה סיבות:

1. ברוב הבתים, כפי שמראים הנתונים, נופל רוב עול עבודות הבית על הנשים.

2. גם כאשר הגבר עוזר בבית, הרי האחריות והניהול של עבודות הבית הן על האישה, והגבר נוטה יותר לעבודות הפחות דחופות ויומיומיות.

עם זאת, ולמרות שאני משתמשת בלשון נקבה – הרי כל הכתוב מכאן והלאה אינו נוגע רק לנשים, אלא לשני המינים. גם גברים לא מעטים נושאים בעול עבודות הבית, במיוחד בתקופתנו, שבה הגברים נוטלים על עצמם יותר ויותר את התפקידים של גידול הילדים ושל עבודות הבית. ובהקשר זה חשוב לצטט שני מחקרים רלוונטיים: מחקר אחד מצא, כי גברים החיים בזוגיות וממלאים את חלקם במטלות הבית מרוצים יותר מחייהם ונהנים מאיזון בריא בין עבודה לפנאי (3). מחקר שני מצא, כי גברים הנוטלים יותר חלק בעבודות-הבית הופכים למושכים יותר בעיני נשותיהם (4).

ואם נחזור לשאלה של העמדות והרגשות כלפי עבודות הבית, הרי ניתן לחלק עמדות ורגשות אלו לשתי קבוצות עיקריות: קבוצה אחת מסתמנת כעמדות ורגשות חיוביים כלפי עבודות הבית, והקבוצה השנייה היא של עמדות ורגשות שליליים כלפי עבודות הבית.

פסיכולוגים אשדוד

מה את מרגישה באמת כלפי עבודות הבית?!

בהקשר זה, של העמדות והרגשות השונים, קשה יהיה לקבוע, שאישה מסוימת מרגישה עמדה או רגש אחד וקבוע כלפי עבודות הבית. סביר להניח, שכל אישה מרגישה במקביל כמה עמדות ורגשות שונים וסותרים כלפי עבודות הבית, ושעמדותיה ורגשותיה גם משתנים ומתפתחים לאורך השנים.

ואתחיל בפירוט העמדות והרגשות החיוביים כלפי עבודות הבית:

1. עבודות הבית כביטוי לנשיות –  האישה מרגישה, שהמהות הנשית שלה מקבלת ביטוי בכך, שהיא מבשלת, מנקה מסדרת ומטאטאה. מקורה של התחושה הזו יכול להיות בחינוך מגדרי, או בדפוסים מיתיים וארכיטיפיים. ארכיטיפ האישה, לפי עמדה זו, קשור לאדמה, לשורשיות, לדאגה ולטיפול בבית ובבני-הבית, הן חומרית והן רגשית. כשהאישה מבצעת את עבודות הבית היא למעשה מגשימה את עצמה ומממשת את הזהות הנשית שלה, של דאגה לביתה ולבני-ביתה. את הזהות הזו היא גיבשה עוד בילדותה, כאשר שיחקה עם חברותיה בתפקידים של אימא המטפלת בתינוקות, מבשלת לכולם, ומסדרת את הבית.

במובן זה עבודות הבית עוזרות לאישה להתחבר לנשיותה כמו שהלידה, המין, או גידול הילדים עוזרים לה להתחבר לנשיותה. עבודות הבית עוזרות לה להתחבר לא רק לנשיותה האישית והפרטית, אלא לנשיות הכללית והארכיטיפית: כך האישה יכולה להתחבר בדמיונה, כשהיא קוצצת פטרוזיליה, לאישה אחרת, שקצצה פטרוזיליה בפרובנס לפני מאות שנים, לבושה סינר לבן ושביס, בעומדה מתחת לחלון ובהכינה ארוחה מזינה למשפחתה. האישה הקוצצת היום פטרוזיליה יכולה גם לחשוב על אישה תימניה, שאותה אינה מכירה כלל, המקלפת כעת תפוחי-אדמה במטבחה, שנמצא אולי בבית-חמר, ומצפה לשוב בעלה כהה-העור מפעילויותיו האלימות. מחשבות דמיוניות כאלו של נשים, המתחברות כך לנשיותן, גורמות לתחושות של הנאה ונחת מעבודות הבית, וגורמות למשיכה חזקה, מודעת או שאינה מודעת, לעבודות אלו.

2. עבודות הבית כפעילות מנחמת – בעמדה זו האישה מעריכה את הפעילות הגופנית, שיש בעבודות הבית, ורואה בה פעילות הגורמת למצב-רוח טוב, ועוזרת להתגבר על מצבי-רוח רעים וקשים. אין ספק, שבעבודות הבית יש בהחלט פוטנציאל טוב לנחמה ולשיפור מצב-הרוח: עבודות הבית דורשות פעילות ותנועה, שידועות כנחוצות, גם ברמה הכימית, לשיפור מצבי-רוח. פעילויות אלו יכולות להוציא את האישה מהקיפאון ואי-התנועה, המאפיינים דיכאון ומצב-רוח רע. נוסף לכך עבודות הבית כוללות מגע עם חומרים, כמו מזון, או חומרי-ניקוי עם ריחות נעימים, ועצם המגע עם החומר – יכול להקל על מצבי-רוח. עבודות הבית גם מביאות איתן תוצרת מוחשית: תבשילים מוכנים, או בית נקי, או כביסה מסודרת. תחושת היצרנות עוזרת גם היא לשפר את מצב-הרוח ולהעלות את הדימוי העצמי. ובנוסף, עבודות הבית לרוב נעשות עבור מישהו, ובכך יש בהן נתינה ומחשבה על הזולת. נתינה ומחשבה על הזולת גם הם מרגיעים ומשפרים מצבי-רוח, ויכולים לעזור לאישה להעביר את המיקוד שלה מעצמה לזולתה.

93 כלים לאושר

להתחבר לטבע הפשוט דרך עבודות הבית

עמדה זו, הרואה בעבודות הבית אמצעי להתמודד עם מצבי-רוח באה לידי ביטוי גם ברשימותיה של העיתונאית מרלה סילי, הכותבת כיצד היא יצאה ממשבר של דיכאון בעזרת השקעה יומיומית בעבודות-הבית (5). ברשימותיה היא מייעצת לנשים אחרות כיצד לטפח את הבית, וכיצד הטיפוח היומיומי של הבית, למשל באמצעות שמירת כיור נקי או עבודות קצרות באורך של 15 דקות – יכול לעזור להן להפוך ל"פליי ליידי", כלומר לאישה, שיכולה לעוף, ולהשיג את משאלותיה.

3. עבודות הבית כ"עבודת האדמה" –    עמדה זו רואה בעבודות הבית עבודת כפיים, הדורשת פעילות, מאמץ פיזי, עיסוק עם חומרים פשוטים של הטבע ופעולות ותנועות בסיסיות. כך, עבודות הבית עוזרות להתחבר ליסודות פשוטים ואמיתיים של הטבע ושל הגוף. האישה יכולה להרגיש, שעבודות הבית עוזרות לה להתנתק מאופני חשיבה אינטלקטואליים מדי, או מורכבים מדי, ולפעול בקיום פשוט בסיסי וחיובי. העמדה הזו מזכירה את שיטתו של א.ד. גורדון, שהיווה מורה דרך רוחני לרבים בציונות המודרנית (6). לפי שיטתו של א.ד. גורדון, הנתק מהעבודה היצרנית הוא השורש של כל הרע שבעם היהודי, ותיקון ההוויה יכול להתקיים דרך עבודת כפיים. לדעתו, העשייה והחוויה הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה. א.ד. גורדון ראה בעבודת האדמה ערך מקודש ליחיד ולכלל, ואין ספק שהיה רואה גם בעבודות הבית הפשוטות מרכיב חיוני בתיקון ההוויה האישית והחברתית.

4. עבודות הבית כפעילות יצירתית ואסתטית –  עבודות הבית מאפשרות יצירתיות רבה, והיצירתיות הזו מביאה בסופו של דבר תוצרים אסתטיים, הנעימים לעין, או לחושים אחרים, ותורמים להרגשה הטובה של האישה ושל המשפחה כולה. כך למשל האישה יכולה להכין מאכלים מקוריים ויצירתיים, לשטוף את הבית עם מים בניחוח מיוחד, או לסדר פינה בסלון מחדש בעזרת הצבת אגרטל עם פרחים  וכריות תואמות. גם פעולות שגרתיות, שקשה להכניס בהן חידוש, כמו סידור וניקוי השיש במטבח, יכולות להיתפס כיצירה של מקום חדש: קודם השיש היה מלוכלך ולא נעים במראהו, ולאחר מגע ידי האישה – השיש "נחשף", והמקום נברא מחדש – הוא נראה כעת יפה, מסודר ומאיר פנים ומצב-רוח למי שמתבונן בו ובמטבח. האישה יכולה לחוש, שבאמצעות עבודות הבית היא בוראת עולם חדש, בית חדש. גם אם זו יצירתה הפעוטה והקטנה, וגם אם יצירה זו שלה לא תיתלה במוזיאון ותיחשב כיצירת אמנות, הרי בחוויה שלה היא יצרה מציאות חדשה: היא יצרה מראות חדשים, ריחות נעימים וחוויה נעימה לעצמה ולאנשים שיקרים לה במשפחתה.

5. עבודות הבית כפעילות מעניקה לאנשים אהובים –  עבודות הבית מתבצעות מול חומרים דוממים, ובכל זאת – בעבודות הבית האישה משקיעה מחשבה רבה בטיפוח כל אחד מבני המשפחה, וכך בעבודתה בבית היא מעניקה הזנה ויחס לאנשים האהובים עליה.  כך, למשל, האישה מבטאת דאגה לסיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר של ילדיה, צרכי התזונה, בכך שהיא מבשלת להם אוכל מזין וטעים. האישה חושבת על החוסרים של ילדיה ובעלה כאשר היא בוחרת אילו בגדים תכניס היום למכונת הכביסה, והיא גם

פסיכולוגים קליניים אשדוד

דרך עבודות הבית אני אוהבת אותכם ונותנת לכם…

עסוקה בהבנת הרגשות של בני המשפחה כאשר היא מסדרת את סלון הבית. תוך כדי סידור הכריות בסלון וטאטוא חלקי של הרצפה היא חושבת כיצד יהיה נוח לשבת יחד בערב, איך תסדר שיהיה מקום לכולם על הספות, והיכן תניח את השמיכה החורפית – כדי שיוכלו להתכסות בה, בזמן שיצפו יחד בטלוויזיה. נראה, שאין זה מקרי, שדווקא הנשים, המחונכות ומורגלות מילדותן לקשר חברתי ושיתופי, נוטות לעבודות הבית, אשר  מהוות כולן עשייה למען אנשים.

גם לאנשים, שאינם ממשפחתה, דואגת האישה בזמן עבודות הבית: היא יכולה לסדר את הבית לפני שאורחים מגיעים על מנת להראות, שהיא יודעת היטב לדאוג לבית, וכדי להעביר מסר לאורחים, שיש לה בית נעים ומיוחד… האישה יכולה לאפות עוגה לחברים על מנת שיהיה נעים לשבת יחד וכדי ליצור אווירה טובה. גם לעצמה האישה יכולה לדאוג באמצעות עבודות הבית: היא יכולה לבשל לעצמה מרק ירקות כדי שלא תשמין, או לסדר את חדר השינה שלה ושל בעלה, כך שיהיה לה נעים להיכנס ולישון בו לעת ערב.

אם כך, דרך עבודות הבית האישה חשה שהיא מקיימת נפשית וגופנית את האנשים היקרים לה וגם את עצמה, מרשימה אותם ומשמחת אותם. נשים רבות עושות את עבודות הבית מבלי שהן מכירות במפורש במשמעות העמוקה של עשייתן החשובה, אבל בנפשן פנימה הן בהחלט מאמינות שעבודות הבית חיוניות לבני משפחתן. התחושה הפנימית של נשים, שדרך עבודות הבית הן מקיימות, גופנית ונפשית, את משפחתן, יכולה להסביר את הלחץ הגדול, שנשים לעיתים חוות סביב עבודות אלו. בחוויה של נשים רבות – אם הן לא תספקנה לבשל בזמן, או אם הכביסה לא תתייבש עד הערב – בני משפחתן ייפגעו. לכן הן מנסות ומשתדלות, שהמשימות תושלמנה בזמן ובצורה הטובה ביותר, גם אם המחיר של השתדלות זו סביב עבודות הבית הוא לחץ נפשי מוגזם שלהן, שמרגיז ומרתיח לעיתים את בני המשפחה.

עד כאן התייחסתי לעמדות כלפי עבודות הבית, שהן עמדות חיוביות. אבל כלפי עבודות-הבית אין רק עמדות חיוביות.

אפרט כעת את העמדות השליליות כלפי עבודות הבית:

1. עבודות הבית גוזלות זמן –  קבוצת הגיל של הנשים של 31-50, שהיא קבוצת גיל עסוקה במיוחד, מורכבת מנשים, שיש להן מספר תפקידים חשובים: הן בדרך כלל עובדות לפרנסתן, מגדלות את ילדיהן, דואגות לזוגיות ולעצמן, ובנוסף לכל אלה – אחראיות על עבודות הבית. לא לחינם השתרשו ביטויים, הממחישים תופעה זו של האישה, העסוקה במיוחד: כך נקרא הזמן בו נמצאת אישה עובדת בבית "משמרת שנייה" , ותפקיד האישה כונה "לוליינית". שמות אלו מעידים על כך, שהאישה, העובדת ומגדלת ילדים, נמצאת בעומס עצום מבחינת המטלות המוטלות עליה.

אם נזכור את הנתונים, שעבודות הבית אורכות בין שעתיים לשלוש שעות ביום, הרי ברור, שעבודות הבית גוזלות זמן ניכר מזמנה המצומצם של האישה. הזמן הזה גם כך צריך להתחלק בין עבודה, טיפול בילדים וקשר עמם, קשר עם הבעל, טיפול  של האישה בעצמה, שעות פנאי, פעילות חברתית  ושינה. למרבה הצער, עבודות הבית פעמים רבות הן הכרחיות ודחופות, ולא ניתנות לדחייה כמו תפקידים אחרים של האישה. כך קורה, שנשים רבות מוצאות עצמן מגיעות הביתה אחרי יום עבודה ארוך, לא מספיקות לנוח, ומיד אצות-רצות להשלים את עבודות הבית, שמחכות להן. פעמים רבות הריצה הזו אחר עבודות הבית הדחופות היא על חשבון המנוחה של האישה, על חשבון הזמן שלה עם ילדיה או בעלה או חבריה, או על חשבון שעות הפנאי שלה. וכך, עבודות הבית גורמות לאישה להיות לחוצה, להזניח את ילדיה, את בעלה או את עצמה, ולהיות מותשת מדי.

בנקודה זו חשוב לציין, שישנן נשים, המשקיעות בעבודות הבית השקעה מוגזמת ומיותרת, אבל לרוב ההשקעה, שרוב הנשים משקיעות, היא באמת הכרחית: מישהו חייב לכבס, לקפל כביסה, לבשל אוכל לארוחה הקרובה,  ולשטוף את הכלים שהצטברו בכיור.

הספר 93 כלים לאושר

אוף, הותשתי כבר מהניקיונות והבישולים האלו…

בעבודה הטיפולית אני נתקלת לא פעם בנשים, שמספרות: "הייתי רוצה לשבת מחובקת על המרפסת עם הבת המתבגרת שלי אחרי-הצהרים ולא לעמוד ולרחוץ סירים כשאני מגיעה אחרי העבודה – זה בעצם החלום שלי לשעות שאחרי העבודה", או " אחרי שהרדמתי את הילדים וקצת הייתי עם עצמי מול הטלוויזיה עוד קיפלתי כביסות, תליתי כביסה, ושמתי עוד מכונה, והנה הגיעה שתים-עשרה בלילה, ואני קמה ב-5, אבל מי יעשה את זה?? יש כביסה לעשות!"

2. עבודות הבית גוזלות אנרגיה גופנית –  עבודות הבית דורשות פעילות גופנית. לא במקרה ישנן טבלאות, המציינות כמה קלוריות כל אחת מעבודות הבית – שטיפת רצפות, רחיצת כלים, ניקוי אבק – צורכת (7): הטבלאות האלו נועדו להמחיש לאנשים, הרוצים להפחית במשקלם, שעבודות הבית גורמות להוצאת קלוריות ואיבוד משקל. עם זאת הטבלאות האלו ממחישות גם, שעבודות הבית דורשות מאמץ וכוח גופני כמו פעילויות ספורטיביות. פעמים רבות כמות עבודות הבית הנדרשות ביום מסוים היא גדולה יותר מהכוח הגופני, שיש לאישה באותו יום, והיא אינה יודעת כיצד להתמודד עם המעמסה הזו. מצד אחד – היא רוצה לספק את צרכי המשפחה לאוכל, בגדים ובית נעים, ומצד שני – היא תמצא את עצמה מותשת, וכתוצאה מכך במצב-רוח רע, אם תבצע את כל המשימות, שהיא תופסת כהכרחיות.

כך עבודות הבית יכולות להיתפס כמטלה, המעייפת את האישה ופוגעת לכן גם במצב-רוחה, וביכולתה לתקשר ולדאוג לבני-המשפחה. כמו לגבי הזמן, כך גם הוצאת האנרגיה בעבודות הבית, שהן הכרחיות, מגבילה את האישה מביצוע פעילויות אחרות, החשובות לה, הדורשות גם הן אנרגיה. כך, לאחר שהאישה מתעייפת מעבודות הבית לא נשאר לה כוח גופני לדברים אחרים, החשובים לה, ושהיתה רוצה לעשות, כמו: לקחת את ילדיה לגן המשחקים שבחוץ, ליהנות במיטה עם בעלה, לשחות בבריכה כדי להירגע, או כל פעילות פנאי מהנה אחרת כמו טיול או ריקוד או הסתובבות במרכז קניות.

3. עבודות הבית כשיעבוד האישה או ההורה –  האישה, עליה לרוב מוטל רוב עבודות הבית, יכולה להרגיש, שחלוקת התפקידים בבית אינה צודקת: היא מחויבת לעבודות הבית ומשקיעה בהן זמן ואנרגיה הרבה יותר יחסית לבעלה או לילדיה. היא היתה רוצה להתנער מעול זה, אבל אין לה למי להעביר אותו… האישה יכולה לחוש, שאחריותה לעבודות הבית היא אפליה, הקשורה להיותה אישה, ועבודות הבית נתפסות אז כביטוי לשעבוד שלה לגבר או לילדים.

אי-השוויון הזה יכול ליצור כעסים של האישה על בעלה, או על ילדיה, או על מחזור הכלים והכביסות, שאין לו סוף. בגללם היא משועבדת לעבודות בלתי-נגמרות, שאחרים לא נוטלים בהן חלק כמוה. האישה רואה עצמה אז כמי שנכנעת למוסכמות חברתיות, הקובעות, שהאישה תטפל בבית יותר מאשר הגבר.

משפחה יחסים ספר

למה אני עושה יותר מכולם במשפחה הזאת ואתם סתם משחקים פה…?!

הכעס שלה יכול להיות מופנה אז לגבר, אשר נח בהגיעו הביתה לאחר העבודה, בעוד היא ממשיכה בהגיעה מן העבודה להשקיע בבית. האישה גם יכולה לראות עצמה כקורבן של הילדים: בעוד שהיא עובדת קשה, הן בעבודה והן בבית, הילדים מוצאים זמן למנוחה ולמשחקים, ואינם משתתפים מספיק בעבודות הבית.

4. עבודות הבית כשיעבוד מעמדי – אישה יכולה גם לראות בעבודות הבית "עונש", שמוטל עליה משום שאין בידה מספיק כסף לקחת עזרה בבית, שבועית או יומית. האישה תחלום אז על בתים, או על תקופות, שבהן משרתות או עוזרות-בית סייעו בעבודות הבית בתשלום, ולא כל עול עבודות הבית נפל על האישה. האישה רואה אז בעבודות הבית הכרח, שהיתה מוותרת עליו, לו היתה מבוססת יותר (5).

הבאתי עמדות שונות אפשריות של נשים לעבודות הבית, חלקן חיוביות, וחלקן שליליות.

כיצד נשים שונות מתמודדות, בסופו של דבר, עם עבודות הבית, ברמה המעשית?

ישנן דרכים שונות להתמודדות עם עבודות הבית, והן:

1. האישה שמשקיעה יותר מדי בעבודות הבית –בקצה אחד של הרצף ישנן נשים, שירגישו מחויבות גדולה לעבודות הבית השונות, והן משקיעות בהן יותר מדי. לעיתים האישה תשקיע יותר בעבודה מסוימת, כמו בישול, או סידור הבית, ולפעמים בכולן. המחויבות וההשקעה הגדולות האלו מתורגמת לרוב אצל נשים אלו לעבודה קשה מדי שלהן סביב עבודות הבית. המאמץ הרב שלהן גוזל מהן משאבים נפשיים וגופניים רבים, שבאים לרוב על חשבונן ועל חשבון בני-ביתן. אישה כזו יכולה בסופו של דבר להגיע למצבים של תשישות גופנית ונפשית. בני-ביתן של נשים אלו אומרים להן משפטים כמו: "אין צורך שהבית יהיה כל-כך נקי, את מגזימה בטיאטוא של הבית, באמת…" או: "אל תבשלי לסוף השבוע כך שתיפלי מהרגליים, אנחנו זקוקים לך במצב-רוח טוב ולא מותשת, תעשי פחות סלטים לארוחת שישי בערב!" בני-הבית יכולים להרגיש, שבמקום להשקיע בהם – האישה יוצרת סדר עדיפויות מוטעה, ומשקיעה יותר מדי בעבודות הבית. אישה כזו יכולה כמובן גם לפתח תחושות שליליות, בסופו של דבר, כלפי עבודות הבית.

לאישה כזו, המשקיעה יותר מדי בעבודות הבית, יעזור אם תאפשר לעצמה חופש מסוים מתחושת השעבוד הפנימי לעבודות הבית.

ולמה אני מתכוונת ב"תחושת שעבוד"?

 מניסיוני האישי ומניסיוני המקצועי בקליניקה אני מתרשמת, שיש לנשים רבות תחושת חובה גדולה וחזקה כלפי עבודות הבית. לא במקרה מראה המחקר, שהנשים אחראיות על רוב עבודות הבית, וגם על הדחופות והיומיומיות שבהן. האישה למעשה אחראית על כך שהבית יתפקד. האישה חשה, ולעיתים קרובות בצדק, שהקיום הפיזי, הבסיסי ביותר של בני המשפחה שלה, תלוי בעבודות-הבית שלה. סולם הצרכים של מסלואו מראה, כי על האדם למלא קודם את צרכיו הגופניים, ולאחר מכן צרכי ביטחון – לפני שיוכל להתפנות למילוי צרכים אחרים כמו שייכות, הצלחה ועוד (6). כפי שציינתי קודם – בהיותה האחראית העיקרית על עבודות הבית, האישה חווה עצמה אחראית על

אני אחראית שלא תהיו רעבים...

אני אחראית שלא תהיו רעבים…

סיפוק הצרכים הבסיסיים היותר של האנשים הקרובים לה. היא מספקת לילדיה, לבעלה ולעצמה את הצרכים הבסיסיים והחיוניים ביותר של הקיום, שהם הצרכים הגופניים: מזון, מקום נקי ומסודר לישון בו, וביגוד. עבודות הבית מאפשרות גם מימוש צרכים גבוהים יותר, כמו בילוי חברתי או תחושות נפשיות טובות, אבל הן בראש ובראשונה עונות על הצרכים הבסיסיים של הקיום.

הצורך לספק את הצרכים הבסיסיים האלו של המשפחה מסביר את  תחושות המחויבות והאחריות החזקות, שמפתחת האישה לגבי עבודות הבית: היא אינה רוצה, שמשפחתה תהיה רעבה, היא אינה רוצה, שלילדיה לא יהיה מה ללבוש לבית-הספר, היא אינה רוצה, שלא יהיה לילדיה מיטה נקייה לישון בה. היא חשה, שאם לא תספק עבורם צרכים אלו, הם יהיו במצב לא-נוח ברמה הבסיסית ביותר של הקיום: הם יישארו רעבים, ללא בגדים, ללא מקום מסודר לישון בו…

הבעיה היא, שתחושות מחויבות ואחריות אלו של האישה הופכות לא פעם להיות מוגזמות, וגורמות לה להשקיע יותר מדי בעבודות הבית. לא פעם אני משוחחת בקליניקה שלי עם נשים, שמתברר שהן משקיעות יותר מדי מזמנן וממרצן בעבודות הבית, מעבר לדרוש באמת עבור בני-ביתן. לעיתים ההשקעה המוגזמת הזו ממש מקבלת אופי של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, כאשר האישה אינה מפסיקה לעסוק בניקיון, בבישול, או בסידור הבית – עד כדי נזק לעצמה ולאחרים.

כאן עולה שאלה חשובה: עד כמה אישה יכולה להרשות לעצמה חופש מסוים בנוגע לעבודות הבית? עד כמה היא יכולה להרשות לעצמה להשאיר את הבית יום אחד לא נקי, ולנקות אותו רק למחרת, או להשאיר חפצים רבים מפוזרים בבית כאשר היא מותשת או אין לה זמן, ולגשת ולסדר אותם רק כאשר יהיה לה כוח? ועד כמה הבית צריך להיות נקי ומסודר בשביל שאפשר יהיה לחיות בו, פיזית ונפשית? עד כמה האוכל צריך להיות מושקע בשביל שאפשר יהיה להיות מוזנים ממנו, פיזית ונפשית? כי הרי ברור, שאפשר להביא את הבית למצב מסודר מאוד, או פחות, או הרבה פחות. אפשר גם להכין אוכל בהרבה השקעה, או במעט השקעה, או בהשקעה בינונית.

חשוב, שלאישה יהיה סדר עדיפויות פנימי, שבו הזמן שלה למשל לבילוי, או להיות עם ילדיה, יהיו חשובים לא פחות מסידור הסלון. חשוב גם, שהצורך של האישה לשמור על אנרגיה גופנית מינימלית יהיה חשוב לא פחות מהצורך לבשל הרבה תבשילים לשבת.

 חשוב, שכאשר אישה חשה, שעליה להשקיע בעבודות הבית, היא תהיה מסוגלת במקביל להרגיש את נפשה ואת גופה, ולענות לעצמה אם היא מסוגלת כעת, נפשית וגופנית, לבצע את מה שהיא חושבת, שצריך לבצע בבית. וזאת כדי, שמלבד עבודות דחופות ביותר –  כל עבודת בית תתבצע רק אם נפשית וגופנית האישה מרגישה מסוגלת לכך. חשוב, שאם האישה חשה, שכעת אין בכוחותיה הנפשיים או הגופניים לעשות את עבודות הבית – היא תהיה מסוגלת לומר לעצמה ולאחרים, את מילת הקסם: "מניאנה" ( מחר – בעברית). או במילים אחרות, שהאישה תהיה מסוגלת לומר לעצמה ולאחרים: "המשימה הזו תחכה. אני לא עובדת בחדר מיון. העולם לא יתמוטט אם לא אטאטא עכשיו את הסלון". משפט קסם אחרי אפשרי הוא: " הבית לא צריך להיות בית-מרקחת". אלו משפטים חשובים, שיכולים לעזור לנשים רבות לרדת ברמת המושלמות, שהן

הספר 93 כלים לאושר

די, עכשיו אני נחה…

דורשות מעצמן בנוגע לתחזוקת הבית. רמת מושלמות גבוהה מדי בנוגע לעבודות הבית מביאה יותר מדי נשים לתשישות גופנית ונפשית.

     וכמובן, שחלק מההתמודדות עם הצורך למושלמות בנוגע לעבודות הבית יכול להיות גם בעזרת הקלות שונות, שאישה יכולה לארגן לעצמה, כמו: לקחת עזרה חלקית בעבודות של עוזרת-בית, לגייס את בעלה או את ילדיה לעזור לה, או לקנות יותר מוצרים מוכנים לאכילה לבית. האישה יכולה להחליט, שהיא תעמוד בבית, שהוא לא מסודר במשך כמה ימים – עד שיהיה לה כוח לסדר. היא יכולה גם לחלק את עבודות הבית על פני הימים השונים של השבוע, כך שתצטרך כל פעם לעשות רק מעט עבודה, וכך לא תתעייף ולא תתרגז יותר מדי מול העומס של עבודות הבית.

2. האישה שמזניחה את עבודות הבית – בקצה השני של רצף ההתמודדות עם עבודות הבית נמצאות נשים, המזניחות את עבודות-הבית. הן נוטות לפעמים להזניח עבודה אחת יותר מהשנייה, אבל בסך הכל הבית לא נקי, לא מסודר, ולא תמיד יש משהו טוב לאכול. בני-הבית של אישה כזו נוטים לפעמים להתלונן על המצב באמירות כמו: "למה אין לי היום שום בגד נקי ללבוש", או "אין שום לחם בבית להכין לילדים היום לסנדוויצ'ים לבית-הספר". תחושת החוסר הפיזי בבית כזה, שבו עבודות הבית לא נעשות מספיק, הופכת לא פעם לתחושה של הזנחה נפשית.

אישה כזו, שמזניחה את עבודות הבית, היא כנראה אישה, שמלכתחילה עמדותיה שליליות כלפי עבודות הבית. לעיתים זו אישה, שאינה מכירה בחשיבות הצדדים החומריים של החיים, ומזלזלת בהם, לעומת צדדים אחרים, כמו הצדדים הנפשיים או האינטלקטואליים. אישה כזו כמובן מתעלמת מהצרכים הבסיסיים יותר, כפי שמציין אותם מסלואו, שהם הצרכים הפיזיים. לעיתים זו אישה, שמזניחה גם צדדים אחרים בחייה, ולעיתים הזנחתה את הבית נובעת מבעיות של דיכאון או של כעסים שונים כלפי ילדיה, בעלה או כלפי תפקידה בתא המשפחתי.

לאישה כזו חשוב להראות את המשמעות, שיש לעבודות הבית, מעבר למשמעות הפיזית הפשוטה של ניקוי הבית. חשוב להראות לה את היתרונות שבעבודות-הבית, את המשמעויות הנפשיות החשובות שיש לבית שמתחוזק היטב – הן לה והן ליקרים לה. לפעמים צריך בכלל לעזור לאישה כזו להתמודד עם נושאים של מוטיבציה, התגברות על דחיינות וקושי בהתחלה של משימות.

אישה, המזניחה את עבודות הבית, יכולה לעזור לעצמה באמצעות גורמים עוזרים המקלים על עבודות הבית, כמו עזרה של עוזרת-בית, של בני-הבית או שימוש במוצרי-מזון מוכנים.

לאחר שכתבתי על הנשים, שנמצאות בשני הקצוות של טווח ההתמודדות עם עבודות הבית, חשוב לי לציין, שיש להניח, שרוב הנשים נמצאות ברצף שבין שני הקצוות: רוב הנשים אינן משקיעות יותר מדי ולא פחות מדי, אלא נעות, בתקופות שונות של חייהן, ובמשימות הבית השונות, בין השקעה רבה להשקעה מועטה, ולרוב משקיעות בדרך סבירה ומתאימה.

 יש כמובן מקום להוסיף ולשאול: מה גורם לאישה מסוימת לפתח עמדות או התמודדות כזו או אחרת כלפי עבודות הבית? מהו כאן מקום החינוך שקיבלה בביתה, הדוגמאות שראתה סביבה, האישיות שלה, יחסה לעצמה ולמשפחתה? כל אלו גורמים חשובים בקביעת העמדות וההתמודדות של האישה עם עבודות הבית.

אשאיר שאלות אלו כנקודות למחשבה לכם, ולי. אסיים את הכתיבה על כלי זה בתקווה, שהוא תרם לכולנו להבין מה קורה לנו מול עבודות הבית וכיצד להתמודד עימן –

נסו לחשוב מחדש על איך שאתם מתייחסים לעבודות הבית!

נסו לחשוב מחדש על איך שאתם תופסים את עבודות הבית!

נושא מעניין כל-כך, וקשה לא פחות, שבו  אנחנו עוסקות לא פחות משעתיים-שלוש ביום…

כמה הצעות טובות לשיפור ההתמודדות שלכם עם עבודות הבית:

  1. האם זיהיתם בפרק דפוסים, המאפיינים אתכם בנוגע לעבודות-הבית? מהם? רשמו אותם.
  2. לו הייתם יכולים לבנות תכנית עבור הבית שלכם, של ההתמודדות האידיאלית מבחינתכם עם עבודות הבית, איזו תכנית הייתם בונים? דוגמאות אפשריות לתוכנית אידיאלית הן: תהיה עוזרת שמגיעה כל יום הביתה כשאנחנו לא נמצאים ותטפל בעבודות הבית כמה שעות, כל בני הבית יטפלו בעבודות הבית יחד, בעלי ואני נטפל בעבודות הבית יחד, וכו'.
  3. האם אתם יכולים ליישם חלק מהתוכנית האידיאלית, שהייתם רוצים שתהיה בביתכם? נסו ליישם מה שאפשרי ומציאותי, גם אם זה דורש שינוי מנהגים של חלק מבני הבית או הוצאת סכום מסוים עבור עזרה נוספת.

 

 כל הזכויות שמורות למחברת

הכלי ה-51 לאושר

כלי חמישים ואחד: התכווננות מתקנת, מתוך הספר "93 כלים לאושר"/

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

ייעוץ נישואים אשדוד

היה רגיש לרגשות שלי, בבקשה…

בשנים האחרונות הרביתי לקרוא על זוגיות ועל טיפול זוגי, ולא במקרה: חשתי, שהטיפול הזוגי, כפי שלמדתי – אינו טוב מספיק. הרגשתי, שאני לא מצליחה מספיק לעזור לזוגות כפי שרציתי. כשהתחלתי לקרוא ספרות אחרונה בתחום הבנתי, שאיני לבד בתחושת אי-שביעות הרצון שלי מעבודתי בטיפול הזוגי – באופן כללי התוצאות של טיפול זוגי אינן טובות (1). הטיפול הזוגי פשוט אינו "מביא את הסחורה" – הוא אינו עוזר מספיק לזוגות לתקן את הקשר שלהם. נדהמתי לגלות את הממצאים האלו: טיפול שמחפשים אותו כל-כך – טיפול זוגי הוא הטיפול המבוקש ביותר – אבל תוצאותיו אינן טובות מספיק…  מצד אחד חשתי הקלה, שאיני לבד, אבל מצד שני – בכל זאת רציתי לעשות עבודה טובה יותר.

כך התחלתי לקרוא כל מה שיכולתי למצוא על טיפול זוגי. מבין כל מה שקראתי אימצתי גישת טיפול, שהתאימה לי ביותר, ושנחשבת היום, על-פי מחקרים, לגישת הטיפול הזוגי היעילה ביותר, הן מבחינת תוצאות הטיפול והן מבחינת העמידות של התוצאות לאורך השנים.

בהמשך לקריאה האינטנסיבית, שעשיתי בשנים האחרונות על זוגיות וטיפול זוגי, אספר לכם על שתי התיאוריות החדשות ביותר והמעניינות ביותר שקיימות היום על זוגיות.

התיאוריה הראשונה החשובה על זוגיות היא התיאוריה של ג'ון גוטמן (1), הידוע כחוקר מ"מעבדת הנישואים". כפי שתיארתי בקצרה בפרק הקודם – פרופסור ג'ון גוטמן חקר לבדו, ובעזרת עמיתים, במשך עשרות שנים, זוגות שונים, תוך שהוא מצלם את התקשורת ביניהם ומתעד את מצבם הגופני. בהמשך למחקרים האלו הוא גם בדק אילו זוגות בסופו של דבר חיו היטב, ואילו זוגות נפרדו. במובן הזה לגוטמן יש את המידע הרב ביותר, מבחינת תצפיות אמיתיות – על זוגות בימינו.

על-סמך המידע הזה יצר גוטמן תיאוריה על זוגיות טובה, שהתפרסמה לראשונה בספרו עב-הכרס The Marriage Clinic.

פסיכולוגים אשדוד

בוא נהיה קצת חברים קודם כל…

 פרופ' גוטמן מונה בספר שבעה מרכיבים, שהם חיוניים לזוגיות טובה, והם:

  1. היכרות –  עד כמה בני הזוג מכירים היטב זה את זו? עד כמה הם יודעים מה כל אחד מהם אוהב לאכול לארוחת בוקר, מי היה החבר הטוב שלהם בילדות, מה החלום החוזר שלהם, ולאיזו דודה הם קשורים ביותר?
  2.   בילוי יחד – עד כמה בני-הזוג מבלים יחד, רק שניהם, במצבים שונים: בשיחה, בקניות יחד, במין, בצפייה בסרטים אהובים. במילים אחרות אפשר לקרוא למרכיב הזה – "זמן איכות".
  3. אהבה והערכה – עד כמה בני הזוג אוהבים ומעריכים זה את זה. עד כמה הם יודעים לציין תכונות טובות אחד של השני, עד כמה הם חשים אהבה.

כפי שאתם רואים, שלושת המרכיבים הראשונים הם מרכיבים, הקשורים ליסוד החברות בין בני-זוג: עד כמה בני-הזוג הם בעצם חברים טובים?

מרכיבים אלו בונים את היסוד הרביעי של זוגיות טובה, והוא שהרגש החיובי רב יותר מן הרגש השלילי שבה:

4. הרגש הדומיננטי הוא חיובי –  בזוגיות טובה, כותב גוטמן, מותר שיהיו רגשות שליליים, אבל הרגשות החיוביים צריכים להיות רבים יותר.

ומהם שלושת המרכיבים הנוספים של זוגיות טובה?

5.  היכולת לפתור בעיות פשוטות – בעיות פשוטות הן בעיות, שניתנות לפיתרון, כמו: מי יביא היום את הילד מהגן אם האב אינו יכול להביא אותו היום, או איך נרהט מחדש את סלון ביתנו. מדובר בבעיות, שאינן עולות על נקודות רגישות במיוחד של בני-הזוג, ובעזרת שיחה ושיתוף-פעולה ניתן לפתור אותן.

 6. היכולת לפתור בעיות בלתי-פתירות – לכל זוג ישנן בעיות, שעולות על נקודות מאוד רגישות לשני בני-הזוג, כמו: היא אוהבת לקנות דברים יפים ויקרים, והוא מאוד חסכן. בעיות אלו אינן תמיד פתירות, אבל היכולת להתמודד איתן לאורך השנים – היא חשובה.

7. חזון דומה לעתיד – מרכיב חיוני בזוגיות הוא התוכניות המשותפות לעתיד לגבי מה שמשמעותי: האם שני בני-הזוג רוצים לגור באותו אזור, לחיות אורח-חיים דומה, לגדל ילדים לפי חינוך דומה?

בעזרת התיאוריה על שבעת המרכיבים של גוטמן  יכול כל זוג יכול לברר מהו מצבו, ומה המרכיבים הדורשים תיקון לפי נקודות אלו: האם יש לו קושי בבילוי יחד, או אולי באהבה והערכה, או בפתרון בעיות בלתי-פתירות, או אולי בחזון משותף?

גוטמן גם הוציא בהמשך ספר פופולרי (3), המסביר לזוגות כיצד ניתן, בעזרת תרגילים, לחזק כל אחד מהמרכיבים האלו. גם בטיפול הזוגי, הנגזר משיטתו, גוטמן מציע תרגילים כאלו, שמחזקים ברמה הקוגניטיבית, החווייתית וההתנהגותית כל אחד מהמרכיבים האלו. גוטמן בדק את התוצאות של הטיפולים שלו, ודיווח אז על תוצאות טובות יחסית לטיפולים זוגיים אחרים, במיוחד אם יש חזרה ומעקב טיפולי אחרי הזוגות לאחר סיום הטיפול.

פסיכולוגים אשדוד

איך, בשם אלוהים, בונים אמון בפני החומות הבצורות של השני?!

אבל שתים-עשרה שנים אחרי פרסום הספר עב-הכרס, The Marriage Clinic, פרסם גוטמן ספר עב כרס נוסף, בשם מעורר-העניין  The Science of Trust (4). בספר האחרון הזה כותב גוטמן, שלא היה מספיק מרוצה מתוצאות הטיפולים שהיו בנויים על התיאוריה של שבעת המרכיבים שלו. ישנו מרכיב מיוחד וחשוב אחר, שהוא למעשה המרכזי ביותר בזוגיות, כותב גוטמן ב-2011. אם מרכיב זה חסר – הזוגיות לא תתפקד היטב. מרכיב זה הוא מרכיב האמון, ומרכיב האמון יכול להיבנות בעזרת התכווננות רגשית (emotional attunement) בין בני-הזוג.

 גוטמן טוען, שלבני-זוג יש אינספור מצבים בהם הם נפגעים זה מזו ולהיפך. רוב הפגיעות הן על דברים קטנים ומטופשים ביותר, חסרי-משמעות, אבל עדיין – הפגיעות מכאיבות, והן קשורות למה שקורה ביחסים, ולכן הן משמעותיות. אם בני-הזוג רגישים זה לזו ולהיפך, הם מתקנים את הפגיעות האלו, באמצעות התכווננות זה לזו ולהיפך, ואז הפגיעות שקרו נשכחות ומתפוגגות כלא היו. כשהמצבים הפוגעים נשכחים – נוצרת תפיסה, שבן הזוג הוא "אדם טוב ודואג לי". לעומת זאת, אם אין עיבוד רגשי של הפגיעות האלו, באמצעות ההתכווננות – הרי שהאירועים האלו מצטברים ולא נשכחים, והופכים יחד להצטברות של תפיסה, שבן-הזוג הוא "אדם אנוכי, שאינו דואג לי".

ומה כוללת ההתכווננות הרגשית?

ההתכווננות הרגשית היא התייחסות הכוללת: מודעות של בן-הזוג לרגש של בן-הזוג הפגוע, פנייה של בן-הזוג כלפי הרגשות של בן-הזוג הפגוע, סובלנות של בן-הזוג לחוויית הרגש של בן-הזוג הפגוע, הבנה של בן-הזוג את הרגש של בן-הזוג הפגוע, האזנה לא הגנתית של בן-הזוג לרגש של בן-הזוג הפגוע, ואמפתיה של בן-הזוג כלפי הרגש של בן-הזוג הפגוע.

 באנגלית אפשר לגזור מהמילה attune את רצף המרכיבים הזה:

Awareness of the emotion

Turning toward the emotions

Tolerance of the emotional experience

Understanding of the emotion

Nondefensive listening to the emotion

Empathy toward the emotion

גוטמן, המפרק את ההתכווננות למרכיביה המפורטים, טוען, שניתן ללמד התכווננות את בני-הזוג. בסדנאות ובטיפולים שלו גוטמן מלמד זוגות כיצד להתכוונן זה לזו, כך שיוכל להיווצר אותו יחס של אמון ושל תחושה, שאפשר לסמוך על בן-הזוג שלי, שיהיה שם בשבילי.

פסיכולוגים אשדוד

גם לאקי החתולה רוצה שלוק בן-זוגה יידע מה היא מרגישה

מעניין, שהממצאים של גוטמן כחוקר מתחברים היטב לידע, שיש לנו היום בתחום הפסיכואנליטי בפסיכולוגיה הקלינית. יותר ויותר תיאוריות ומחקרים בגישה פסיכואנליטית בפסיכולוגיה הקלינית היום מדגישים את חשיבות הרגישות לזולת כמרכיב מרכזי ביחסים טובים, בין אם מדובר ביחסים בין אמא לתינוק שלה, או ביחסים בין חברים טובים או בין בני-זוג.

כך למשל סטרן, במחקריו על הקשר בין תינוקות לאמהות, מראה, שיכולת ההתכווננות והקריאה של הרגשות של הזולת קיימת אצל התינוק עוד מהגיל הצעיר ביותר (5), ושקיים משחק התכווננות לא-מילולי בתקשורת בין האמא לתינוק שלה מהגיל הצעיר ביותר. במשחק ההתכווננות הזה האם קוראת את הבעות פניו של התינוק שלה, ומבלי להרגיש מגיבה אליו בהבעות פנים דומות משלה, תוך שהיא בעצם משוחחת איתו, מבלי שתהיה מודעת לכך אפילו, בהבעות פניה ובתנועות הגוף שלה. התינוק רואה את תגובותיה של אימו אליו ומשיב לה בהבעות משלו ובתנועות גופו, וכך הם מנהלים התכווננות שכזו, שבה הם נמצאים בתקשורת מתואמת. בתקשורת המתואמת הזו כל אחד מהם מנסה לקרוא את השני, ולהגיב לו. במשחק התכווננות אחר האם יכולה לקרוא הבעת פנים אומללה של התינוק בהבעת פנים שואלת ודואגת מצידה, וגם להרים אותו. היא ממשיכה להביט בו, והתינוק מצידו מגיב בכך שהוא נרגע, או בבכי ובפנים סובלות, הרומזים שעדיין לא טוב לו. האם מגיבה בהמשך ניסיונות שלה להרגיע אותו, והתינוק בחזרה משיב לה בתגובות, המשדרות לה, מבחינתו, האם הבינה אותו או לא.

משחק ההתכווננות הזה בונה את הקשר החיוני כל-כך להתפתחות התקינה של התינוק. כאשר המשחק הזה אינו קיים או אינו מתואם – התפתחותו התקינה של הילד נפגעת. קוהוט כתב על הצורך של האדם בזולתעצמי, כלומר באדם, שיהיה לפעמים רגיש לרגשותיו וגמיש לצרכיו (6). סטרן וקוהוט, ואחרים שכתבו בעקבותיהם, מדגישים את ההתכווננות העדינה והמתחשבת, הדרושה כדי לחיות טוב עם הזולת. למעשה הם חוזרים על מה שמצא גם גוטמן בתצפיות שלו אצל זוגות שהסתדרו היטב ביניהם: הרגישות וההתכווננות אל הזולת היא קריטית לקשר טוב.

בפרקים הבאים אתייחס להתכווננות המתחשבת הזו מנקודות זווית שונות.

 

זוגיות ספר

נסו לבדוק עצמכם לפי גוטמן!

כמה הצעות טובות לבדיקת הזוגיות שלכם לפי "מעבדת הנישואים":

  1. בדקו עצמכם לגבי שבעת המרכיבים של הזוגיות של גוטמן – אילו מרכיבים מתוך השבעה עובדים טוב בזוגיות שלכם? חשבו: כיצד אתם יכולים לשפר את המרכיבים שאינם עובדים טוב?
  2. בדקו עצמכם לגבי היכולת להתכווננות רגשית: האם אתם מסוגלים להתכוונן בזוגיות שלכם רגשית זה כלפי זו ולהיפך? האם הייתם רוצים לנסות ללמד זה את זו להתכוונן רגשית? גוטמן טוען, שהתנהגות זו אינה קשה ללמידה!

 

הספר "93 כלים לאושר" נמצא בכל חנויות הספרים בארץ. הוא ניתן לרכישה גם כספר דיגיטלי בדף זה, בצד שמאל למטה. הרכישה מאובטחת על-ידי paypal.

*כל הזכויות שמורות למחברת*

תשעים ושלושה כלים לאושר

רחל בר-יוסף-דדון

רחל בר-יוסף-דדון

כתבתי ספר, שנקרא "93 כלים לאושר". מדוע כתבתי אותו? מה המסר המרכזי שרציתי להעביר בספר הזה?

 המסר המרכזי של הספר הוא:

טפלו בעצמכם.

דיכאון חרדה לחץ יחסים בין-אישיים

עזרה עצמית במצבי-רוח רעים

אל תזניחו את עצמכם. אם תזניחו את עצמכם תבזבזו את חייכם ותחמיצו את ההזדמנות להיות שמחים ומרוצים. חוסר אושר גם עלול לגרום לכם לבריאות לקויה, ליחסים לא טובים עם היקרים לכם, ולפגיעה בעבודתכם.

זה המסר העיקרי.

מה ייתן לכם הספר "93 כלים לאושר"?

* הספר יעזור לכם להיות מאושרים יותר.

* הספר יעזור לכם להבין את עצמכם, את חייכם, ואת מערכות היחסים שלכם.

* הספר יעזור לכם למצוא זוגיות – אם אתם רווקים או רווקות.

* הספר יעזור לכם לשפר את הזוגיות שלכם באופן משמעותי.

* הספר יגרום לכם להיות מאושרים יותר עם הילדים וגם סמכותיים הרבה יותר.

* הספר ילמד אותכם איך למצוא איזון בין עומס למנוחה.

* הספר ישפר את הבריאות שלכם

* הספר יעודד אותכם לחיות בסביבה יפה יותר ולהיות אתם עצמכם נאים יותר.

*הספר ישמש גלולת הרגעה ועידוד עבורכם מתי שחפצו.

ואל תדאגו, הספר "93 כלים לאושר"…

* אינו עוד ספר נדוש על אושר. הוא ספר כייפי ונעים מאוד, ספר מיוחד ורגיש.

* הספר אינו דורש ממכם לשנות את חייכם באופן שלא נוח לכם.

באמת ספר מיוחד...

באמת ספר מיוחד…

*הספר קל לקריאה ומדבר "בגובה העיניים".

*אפשר לקרוא אותו בקטעים-קטעים, ולא ברצף אחד.

אז במה עוסק הספר "93 כלים לאושר"?

הספר "93 כלים לאושר" נותן 93 כלים לאדם, הרוצה להיות מאושר יותר. הספר מביא ממצאים ותפיסות עדכניות על אושר מתחום מדעי האושר ומהפסיכולוגיה הקלינית,  המגיעים היום למסקנה משותפת, כי מילוי צרכי העצמי הייחודיים של כל אדם הם הדרך להשגת אושר. בספר כלים העוסקים בדרכי חשיבה ובדרכים מעשיות המגדילות אושר – כולל כלים לברר את צרכי העצמי הייחודיים .

הספר מצביע על כמה תחומים בחיינו, היכולים לפגוע באושר שלנו, ונותן כלים, המבוססים על מחקרים ותיאוריות עדכניות, לטיפוח תחומים אלו: האיזון בין מנוחה לפעילות, מציאת זוגיות ושמירה על זוגיות, הורות מודעת ואסרטיבית, עבודה משמעותית ומתגמלת, חיי חברה, הכרת הגוף והתחברות אליו, והנאות חומריות.

הספר "93 כלים לאושר" כתוב בסגנון זורם ודיבורי אל הקורא. כל כלי מלווה בהצעות מעשיות ומתונות כיצד ליישם אותו.

קראתי המון ועברתי המון כדי לכתוב את הספר הזה. עברתי עליו שוב ושוב, וגם הוספתי לו הוראות מעשיות – כדי שיהיה נעים לקריאה, כדי שידבר לקוראים כאילו שאני מדברת אליהם, כאילו שאני מדברת לילדים לפני השינה, כשאני רוצה להרדים אותם או להרגיע אותם.

אני מקווה שהצלחתי…

וכאן יש הפניה לתוכן העניינים של הספר – מה יש בספר מבחינת התכנים.

הים עושה הרגשה טובה, לא?

הים גם עושה הרגשה טובה, לא?

וכאן הפניה לכלי השישי של הספר, העוסק במשמעות האושר

וזו הפניה לכלי החמישים ואחד של הספר, העוסק ביצירת זוגיות טובה

והכלי התשעים ושלושה של הספר, העוסק בהתמודדות עם עבודות-הבית, כן נושא פשוט אך דומיננטי בחיינו…

קריאה נעימה לכם באתר, וגשו לקנות את הספר, אני בטוחה שהוא יועיל לכם!

הספר נמצא בכל חנויות הספרים, וגם אפשר לרכוש אותו כספר דיגיטלי דרכי, בטלפון: 08-8659590

פסעו יחד איתי בעזרת הספר…

ומדוע כתבתי את הספר?

כתבתי את הספר כי אני עצמי הייתי פעם לא מאושרת במיוחד. כפסיכולוגית וכאדם החלטתי ללמוד איך  נעשים מאושרים יותר. היום אני יחסית מאושרת. באמת. ואת מה שלימדתי את עצמי כתבתי עבורכם, בספר.

סיפרתי על עצמי, כדי שתבינו יותר למה כתבתי את הספר. שתבינו למה היה חשוב לי לתת לאנשים כלים להתמודד ולהיות מאושרים יותר. אותם כלים, שאני הייתי זקוקה להם במהלך חיי. יש לי צורך לקצר לאנשים את הדרך הקשה, שבה הם לומדים איך לחיות טוב יותר, ו"לסכם" עבור אנשים –  את מה שלקח לי כל-כך הרבה זמן ללמוד דרך ניסיון אישי, חוויות מאתגרות וגם דרך קריאת הרבה הרבה ספרות פסיכולוגית.

 הספר נמכר בכל חנויות הספרים בארץ: צומת ספרים, סטימצקי ורוב חנויות הספרים הפרטיות. 

פסעו יחד איתי בעזרת הספר...

פסעו יחד איתי בעזרת הספר…