ארכיון תגיות: רחל בר-יוסף-דדון פסיכולוגית קלינית אשדוד

טיפים לפסיכולוגים ולפסיכותרפיסטים

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית, אשדוד

גם לנו מגיע טיפים, לא?

גם פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים זקוקים לטיפים.

כאן אפרסם עבורם טיפים.

חלק תצטרכו, וחלק לא.

זה מצוין – בחרו לכם מה שמתאים לכם.

עבודה נעימה ופוריה –

מרחל.

מה לומדים ממחלות

כייף לשבת אחרי שחולים מול הים

כייף לשבת כשמחלימים מול הים

 אין פלא שאני עסוקה עכשיו במשמעות הנפשית של מחלות… אני עצמי מתאוששת מבעיה גופנית, ואני קצת מותשת. אבל הבעיה הגופנית הזו היתה חשובה בשבילי. באמת.

בינינו: הייתי מעדיפה להיות בריאה ולא לסבול מאותה בעיה גופנית, שגרמה לי סבל, דאגה וחולשה. אבל הבעיה הזו קרתה, והיא חוזרת אצלי לעיתים קרובות כשאני בלחץ או כשאיני שומרת טוב על גופי, כך שאני מבינה שאני צריכה לחיות איתה.

ובינתיים אני מהרהרת לי הרהורים על משמעות המחלות. מפני שאני מבחינה לעיתים בקליניקה, שפציינטים שלי – פתאום חולים. פתאום, וזה לא קורה במקרה: הם חולים פתאום כאשר הם בבעיה ממש גדולה, בעיה רגשית, שאנחנו מדברים עליה באינטנסיביות בטיפול, והם מרגישים אותה כמעט כבלתי-פתירה. הם בלחץ, הם מרגישים חסרי-אונים, ואז, הם מתקשרים אלי: אני לא יכול לבוא, אני חולה ממש ממש. איזו שפעת קשה, שמשביתה אותם לכמה ימים למיטה, או בעיה בבטן רצינית. במקרים קיצוניים אפילו מגיעים לחדר מיון או מאושפזים לכמה ימים בבית-חולים.

ואז נוצרת אזעקה כזו,  אצלי ואצלם. כאילו כולנו מבינים, שמשהו קרה. המחלה הזו אומרת משהו רציני.

כשחולים כולם בלחץ. כולם מטפלים במצב הגופני. כולם מנסים איכשהוא לעזור למי שחלה, או חלתה. לאזן את הסימפטומים הגופניים. גם החולה עצמו מבוהל מהמחלה שלו.

אבל אחר-כך כשהחולה מתאושש, או מתאוששת, הוא מתחיל לחשוב ולהבין.

הוא מבין, שהמחלה הזו באה כי הוא כבר היה בעומס רגשי גדול מדי. שמחלה הזו היתה התוצאה של התהליך הנפשי הקשה שעבר עליו. תהליך, שכנראה הנפש בעצמה כבר לא יכלה להכיל אותו לבד, כף שגם הגוף כבר נשבר. נפגעו מנגנונים רגישים של הבטן, או של מערכת החיסון, או של כלי הדם – כל אחד נפגע במערכות הרגישות שלו. וכמובן שיש היום הרבה מחקרים על כך, על איך לחץ משפיע על מערכות גופנו, ברמת התאים הבסיסית ביותר, ורק אפנה מי שרוצה למחקרים האחרונים של פרופ' שמגר בן-אליהו (שבמקרה למד איתי לתואר הראשון), שחוקר איך מצבי לחץ משפיעים על גופנו בצורה משמעותית כל-כך.

אבל מחלות במובן הזה גם עזרות. מחלות עוצרות תהליכים נפשיים קשים ואיומים, שכנראה הורגשו כמפחידים מדי או מאיימים או בלתי-פתירים. וכאן אצטט את מק-דוגל, פסיכואנליטיקאית מרגשת, שכתבה איך אנחנו מבטאים בגופנו, במין תיאטרון, סבל של נפשנו שאיננו מוכנים להכיר בו או איננו מסוגלים להכיל אותו נפשית. כי הוא קשה מדי להכלה.

אז הנפילה הגופנית, המחלה, הכריחה את האדם לעצור. להבין דברים שלא היה מבין אחרת לולא המחלה. זוהי סטירת לחי, אבל סטירת לחי מיטיבה, במובן מסוים…

ואחר-כך עוד צריך להתאושש. פיזית. וגם לעכל את כל המסקנות הנפשיות. ומי שמסוגל להבין ולעבור תהליך נפשי בעקבות המחלה – ממש מרויח מהתהליך שיעבור בעקבות המחלה. והרי רובנו, גם בלי שנהיה פסיכולוגים, מבינים שקיבלנו מסר חשוב על חיינו. ומשנים דברים בחיינו, כי אנחנו מבינים מה המחלה רצתה לומר לנו. ואנחנו מבינים טוב מאוד, שזה לא היה רק משבר גופני…

 ואגב, שרה חמו כותבת על כך יפה בספרה "שביל הזהב לריפוי טבעי", עד כמה למחלות יש תפקיד של ניקוי, שאסור לנו לעצור, ועד כמה מחלות מבטאות בעיות נפשיות לא-פתירות בחיינו. ושצריך לתת זמן למחלות ולתהליך שהן מביאות איתו לקרות, כי מי שנותן זמן למחלות הקטנות – ימנע את המחלות הגדולות.

אז כתבתי כאן היום משהו קטן על מחלות, נושא שמעסיק אותי מאוד. אולי אמשיך לכתוב על כך בעתיד.

אז תודה שהייתם איתי עד כאן,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית

ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

הורים לא מושלמים

לא נתנו סביבה מושלמת לילדינו

שביל ההורות אינו קל

הורים וילדים פוסעים יחד בשביל המשותף שלהם

להורים יש צורך טבעי לתת לילדיהם את המיטב. הם רוצים להיות מסוגלים לומר לילדים את המשפטים הכי מתאימים כשהם נוזפים בהם. הורים רוצים לתת לילדיהם חדר טוב בבית, דירה יפה לכל המשפחה, טלפון נייד שלא יתביישו בו מול חבריהם. וכמובן: הורים רוצים לתת לילדיהם גם את התיגבור הלימודי הכי טוב, שהם יכולים לתת להם. אה, וכמעט שכחתי: הורים גם רוצים שילדיהם יתלבשו יפה, שירגישו טוב עם הבגדים שלהם ועם הגוף שלהם. ושהאחים שלהם לא יפגעו בהם בתוך המשפחה…

הורים רוצים לתת לילדיהם המון. באופן טבעי ומולד הורים רוצים לתת לילדיהם את הסביבה הכי טובה לגדול בה. זהו אינסטינקט, שגם החתולות בדשא בגינת ביתנו חשות כלפי הגורים שלהן…

הורים רוצים לתת לילדיהם את המיטב בכל תחום, שהם מודעים לו ומכירים אותו. אם הורים נזכרים, ששכחו לחזק תחום מסויים עבור ילדיהם, הם נבהלים ונוזפים בעצמם. הם יכולים לומר לעצמם אמירות כמו: "אוף, איזו אמא אני, איך לא תיגברתי את בני מספיק במקצוע האנגלית… עכשיו הוא חלש באנגלית…" . או: "אוף, איך לא הבנתי כל השנים, שאחותו נורא פוגעת בו… באיזו סביבה הוא גדל?! איזו מין אמא אני, שלא שמתי לב, שהוא נפגע כל השנים האלו יותר מדי מאחותו…". ומה עם גבולות? לפעמים אנחנו גם כועסים על עצמנו, שלא לימדנו את ילדינו איך להתנהג יפה. או שלימדנו אותם דרך-ארץ, כמו שאומרים, אבל עשינו זאת בקשיחות מוגזמת. "אולי פגעתי בילד האהוב שלי, לתמיד?! " אנחנו יכולים לחשוב לעצמנו…

וכמובן, שככל שאנחנו מרגישים, שאותנו לא גידלו כל-כך טוב – אנחנו רוצים יותר לפצות את ילדינו.  "בי פגעו במילים קשות? אני אשמור על ילדי מכל משמר כשאני מעירה להם. ממני חסכו בגדים?? אני אקנה להם את הבגדים שהם זקוקים להם. אני גדלתי בסביבה דלה, בלי חוגים ובלי העשרה תרבותית טובה?? אני אשתגע כדי לתת לילדי את כל החוגים שהם רוצים ולא רוצים…"

אבל מתישהוא, ובדרך כלל כבר בתחילת הדרך של ההורות, עוד כשילדינו תינוקות – אנחנו מתחילים להיכשל במטרות הפרפקציוניסטיות שלנו. כבר כהורים לתינוקות איננו מצליחים לתת לילדינו את הגידול המושלם הזה, את הסביבה המושלמת הזו, שרצינו לתת להם: אנחנו עצבניים. עייפים. לא תמיד מבינים מה עושים כשהילד בוכה… לפעמים אנחנו רבים עם הבעל, ואז יוצרים מתח מיותר עבור התינוק הצעיר…

אנחנו מתחילים להבין במהלך ההורות, שאנחנו אולי מנענו מילדינו תקלות, שאנחנו עברנו בילדותנו, אבל אנחנו מביאים עליהם צרות אחרות בהורות שלנו: "אולי אנחנו קשוחים מדי?? אולי אנחנו יותר מדי חברים שלהם?? אולי אנחנו חלשים גופנית לפעמים, ואותנו דווקא גידלו הורים חזקים גופנית?? למה זה יגרום להם, בשם אלוהים?? מה יהיה?? מה יעשו להם ה"טראומות" האלו, הבעיות האלו, שאיתם אנחנו מגדלים אותם…?! איזו מין סביבה, בשם אלוהים, אנחנו אומרים לעצמנו, אנחנו נותנים להם?! איזה מין הורים אנחנו?? איך אנחנו עושים להם את זה…?!"

אלו נזיפות עצמיות קשות. עכשיו אני כותבת את משפטי הנזיפה העצמית האלו בהומור מסויים, תוך שאני מנסה להמחיש לכם עד כמה קיצוניות יכולות להיות המחשבות של ההורים. אבל בעצם, אלו מחשבות, שמחרידות כמעט כל הורה. ואלו מחשבות טבעיות, שאפשר גם לגדול בעזרתן כהורים. רגשות האשמה האלו הם חלק מתהליך ההורות, כנראה, לכל מי שרוצה להיות הורה טוב. וכולנו רוצים להיות הורים טובים. גם הבעייתיים והמופרעים והקשים שבינינו… גם החלשים והעדינים וחסרי-הכוחות שבינינו… וגם הוורקוהוליסטיים שבינינו רוצים להיות הורים טובים. וגם הנשים, שעסוקות מאוד בגיזרה שלהן, ובמכוני הכושר שלהן ובציפורניים היפות והאדומות שלהן… גם הן רוצות מאוד להיות אימהות טובות… וגם אנשי ההייטק שנוסעים המון לחו"ל… ואנשי צבא הקבע שלא נמצאים הרבה בבית… כולם כולם רוצים להיות הורים טובים…כן…

ואז אני נזכרת מה אבא שלי היה אומר על כל מה שאני כותבת כאן. אבא שלי היה אומר: "אין מה לעשות. כל הורה צריך לתת לילדים שלו קצת טראומות…". כן, אבא שלי, שגדל בילדותו בירושלים הישנה, במאה-שערים, בן לאשכנזים חרדים, שחיו במשך מאות שנים בצפת, חברון, טבריה וירושלים, הבין כנראה כבר מילדותו, שצריך להסתפק במועט לעיתים קרובות… אבני ירושלים לימדו את זה… כנראה שהחברה החרדית ההיא הבינה, שמהאבנים של ארץ-ישראל לא יוצאים הרבה מים, ורק מעט עשבים וצלפים ותאנים, שמהם אפשר לחיות. לחיות, אבל בצניעות, במידה, בהסתפקות במועט. שאפשר לבקש רק מה שיש. כך למשל, בזמן המצור על ירושלים במלחמת השחרור, כשהאנשים החרדים האלו לא קיבלו אספקת מזון ומים – סבתא של אבא שלי עשתה קציצות מעלי חוביזה. את המים שאבו מבורות של מים, ובסתיו המים כבר לא היו כל-כך טובים, אתם מבינים… ככה הם חיו. ועד היום הם תולים את הכביסה הלבנה והיפה שלהם בין חצרות בתי האבן הישנים, ומייבשים אותה באוויר הירושלמי הקריר והמייבש. הרי לא לכולם יש כסף למייבש כביסה ולחשמל שהוא צורך. בחברה החרדית הזו לא רוצים לתת לכל ילד חדר נפרד או אייפון. הם כן רוצים, כמובן, להצליח במונחים שלהם: הם רוצים להתחתן בשידוך טוב, ושהבנים יהיו עילויים בתורה… הם רוצים בגדים יפים בחגים… אז גם להם יש שאיפות גדולות משלהם… ולא, לא נראה לי שזו החברה האידיאלית, אבל יש לנו כנראה מה ללמוד מהם. כפי שלהם יש מה ללמוד מאיתנו, מהחברה החילונית…

אז אנסה לסכם.

אסכם, שכנראה אי-אפשר להיות הורים מושלמים. שניסינו כהורים לתת סביבה טובה יותר ושונה ממה שאנחנו קיבלנו. והצלחנו למנוע חלק גדול מהקשיים, שאנחנו חווינו בילדותנו, אבל אבוי – ילדינו מקבלים סביבה, שיש בה בעיות אחרות, מסוג שונה. וכך לא הצלחנו להיות הורים מושלמים. לא הצלחנו להוכיח להורינו, שיש סביבה מושלמת, ושאם הם היו רק מתאמצים יותר – הם היו נותנים לנו אותה.

אבל בכל זאת אנחנו מקווים, שעם כל הטראומות האלו, ילדינו יתפתחו טוב יחסית. כי כמו שדונלד וויניקוט, פסיכואנאליטיקאי אנגלי נעים וחכם ביותר, היה אומר לי עכשיו, לו הייתי מדברת איתו (הוא כבר נפטר, למרבה הצער): "Rachel, we do not have to be perfect as parents, you know… we just have to try to be good enough…"

ובתרגום לעברית הוא היה אומר: "רחל, לא צריך להיות הורים מושלמים, את יודעת… אנחנו רק צריכים לנסות להיות הורים מספיק טובים… הילדים שלנו זקוקים למפלות שלנו… כשאנחנו חולים, עצובים, רבים עם בן הזוג שלנו – הם פתאום חשים חוסר, ואז הם חייבים לפתח יכולות חדשות, שהן טובות עבורן… אל תדאגי, רחל, " הוא היה אומר לי, " גם את וגם ההורים, שבאים אלייך לטיפול עבור ילדיהם ולהדרכת הורים – כולכם הורים טובים-מספיק… וזה כנראה די מספיק…" ואז הוא היה מפמפם במקטרתו (האם היתה לו מקטרת בכלל, אז באנגליה של שנות החמישים והשישים?? אין לי מושג), וחוזר לשבת בנחת ליד מכתבתו הגדולה בחדר עבודתו. אשתו היתה מביאה לו כוס תה, והוא היה מחייך אליה. ואגב, לוויניקוט עצמו לא היו ילדים…

טוב, אז כאן אסיים. גם הרשימה הזו אינה מושלמת, הרי, אבל אני מקווה שהיא, כפי שוויניקוט היה מנסח זאת – טובה למדי…

אז תודה שקראתם אותי עד עכשיו,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית

ומחברת הספר "93 כלים לאושר", שמלא בהבנות ועצות להורים

הפרעת אישיות גבולית

מחושך לאור

מחושך לאור

על הפרעת אישיות גבולית וכוחות להצלה-עצמית

אתחיל את הרשימה בהגדרה של הפרעת אישיות גבולית. ואתרגם לכם מן ה- DSM-4, שהוא המדריך המקובל להפרעות הנפשיות.

לפי ה-DSM-4  מדובר ב"דפוס חוזר של חוסר יציבות ביחסים בין-אישיים, בדימוי העצמי וברגשות. באימפולסיביות שמתחילה בגיל הצעיר וקיימת במצבים שונים, ומאופיינת בחמישה מהמאפיינים הבאים:

  1. מאמצים נואשים להימנע מנטישה אמיתית או דמיונית.
  2. דפוס של יחסים בין-אישיים לא יציבים ואינטנסיביים המאופיינים בתנודות בין הערכת-יתר (של הזולת, ר.ב.ד.) לבין זלזול עמוק (לזולת).
  3. הפרעה בזהות המאופיינים בדימוי עצמי ובתחושת עצמי לא יציבים.
  4. אימפולסיביות לפחות בשני תחומים שיכולים להיות מזיקים-לעצמי (למשל, בזבוז, מין, שימוש בסמים, נהיגה מסוכנת, זלילות).
  5. התנהגות חוזרת של איומים או התנהגויות אובדניים, והתנהגות שמכשילה את העצמי.
  6. חוסר-יציבות רגשית שמקורה בתגובתיות יתר של מצבי רוח רעים(למשל מצבי-רוח רעים חזקים, רגזנות או חרדה, שאורכים בין כמה שעות ולעיתים רחוקות יותר מכמה ימים).
  7. תחושות כרוניות של ריקנות.
  8. כעס לא מתאים וחזק או קושי לשלוט על הכעס (למשל התפרצויות שכיחות של כעס, כעס תמידי ומאבקים גופניים חוזרים).
  9. חשיבה פרנואידית (כלומר, שרודפים אחריך, ר.ב.ד.) חולפת, הנובעת ממתח או סימפטומים דיסוציאטיביים (כלומר, של ניתוק בחשיבה) חמורים."

מה דעתכם על ההגדרה הזו של הפרעת אישיות גבולית, שהבאתי לכם כאן? האם אתם מכירים אנשים, הסובלים מסימפטומים דומים?

חשוב לי, אגב, לציין, שרוב הסובלים מהפרעת אישיות גבולית הן – נשים. מה זה אומר על הנשים? מה זה אומר על איך שמגדלים נשים??

תיאוריות פסיכולוגיות אחרונות מצביעות על קשר הדוק בין יחס לא אמפתי, שאינו מכיר ברגשות הלגיטימיים של הילדה – לבין ההתפתחות של הפרעת אישיות גבולית. יש גם קשר בין אירועים של ניצול בילדות, ובמיוחד ניצול מיני – לבין התפתחות של הפרעת אישיות גבולית.

נשים וגברים, הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, זקוקים מאוד טיפול פסיכולוגי אישי למעשה, טיפול פסיכולוגי טוב יכול להציל אותם ואת חייהם. מרשה מ. ליינהאן פיתחה לפני כ-20 שנה שיטת טיפול, שיועדה לטיפול בהפרעת אישיות גבולית. השיטה נקראת DBT, ומה שיפה בה, לדעתי, הוא השילוב בין טיפול אישי מכיל לבין לימוד כלים להרגעה עצמית ולחשיבה רציונלית.

אגב, גם בספרי החדש "93 כלים לאושר" אני מפרטת מגוון כלים, שיכולים לעזור להרגיש טוב יותר נפשית. מלכתחילה כתבתי את הספר "93 כלים לאושר" מפני שאני מאמינה, שגם אם האישיות הבסיסית שלנו גורמת לנו לסערות פנימיות ולסבל – הרי אם אנחנו מכירים כלים טובים, ואנחנו מוכנים להשתמש בהם – מצבנו הנפשי ישתפר פלאים.

 נשים וגברים, הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, וגם אלו הסובלים רק מסימפטומים בודדים מתוך הפרעת האישיות הגבולית – יכולים להרגיש, שיש להם סיכוי טוב להתקדם בחייהם – אחרי שיקראו את הספר שלי. אם הסובלים גם ישתמשו בכלים המוזכרים בספר – מצבם הנפשי ישתפר מאוד. והשימוש בכלים אינו מובן מאליו… מפני שצריך כוח נפשי כדי להתעלות על עצמך, ובתוך מצב של סבל נפשי להתחיל לטפל בעצמך.

אבל בתוך כולנו, מלבד הכוחות ההרסניים והבעייתיים – יש גם כוחות חיוביים, ששואפים לצמיחה. בתור פסיכולוגית הומניסטית אני מאמינה, שבתוך אנשים, הסובלים סבל נפשי, יש במקביל גם כוחות נפש להציל את עצמם. ולכן כתבתי את ספרי – כדי שאנשים ייעזרו בספר שלי ויצילו את עצמם, כשיש בהם אותם כוחות חיוביים של צמיחה והצלה-עצמית.

אז להתראות,

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

מהו טיפול פסיכולוגי?

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

טיפול מזמין להתבוננות פנימית

הרבה אנשים שואלים אותי את השאלה הזו, כאשר הם מטלפנים אלי לברר לגבי הטיפול הפסיכולוגי, שאני נותנת.

 האמת היא, שצריך להיות בטיפול פסיכולוגי, כדי להבין מהו טיפול פסיכולוגי. להסביר מהו טיפול פסיכולוגי דומה לניסיון להסביר מהי אהבה…
ובכל זאת, אנסה להסביר כאן עכשיו מה קורה בטיפול הפסיכולוגי בכמה נקודות:
1. בטיפול פסיכולוגי האדם שמגיע לטיפול מספר מה קשה לו ומה מטריד אותו, והפסיכולוגית מקשיבה.
2. טיפול פסיכולוגי נמשך בדרך כלל 50 דקות.
3. התדירות המקובלת של טיפול פסיכולוגי היא פעם בשבוע, אבל אפשר גם להיפגש פעמיים בשבוע, או פעם בחודש, או פעם בשבועיים.
4. הטיפול הפסיכולוגי ממוקד במטופל ובטובתו. במהלך הטיפול הפסיכולוגי אני כפסיכולוגית מנסה לברר עם המטופל: כיצד הוא יכול לשפר את חייו? מה יעשה אותו מאושר יותר, מצליח יותר אוהב ואהוב יותר. וגם בריא יותר?
5. טיפול פסיכולוגי מסתיים כאשר המטופל מחליט מתי הוא אינו זקוק לטיפול הפסיכולוגי יותר.  יש משמעות גם לחוות דעתה של הפסיכולוגית לגבי נקודת הסיום, אבל המחליט הסופי הוא המטופל: הוא מכיר את מצבו ומרגיש את עצמו בצורה הטובה ביותר.
6. בטיפול הפסיכולוגי אני כפסיכולוגית נותנת, למטופלים המעוניינים בכך, משימות לבצע בחיי היומיום שלהם. לפעמים אלו תרגילי הרפיה, או שיחה עם מישהו,  או קריאת ספר מסוים, או בדיקת נושא בגוגל. אין חובת עשייה, אבל מי שבוחר לעשות – מרוויח מכך.
7. חשוב שהמטופל ייתן פידבק לפסיכולוגית ממה הוא מרוצה בתהליך הטיפול, וממה הוא פחות מרוצה. כך הפסיכולוגית תדע לכוון עצמה טוב יותר לצרכי המטופל.
8. בטיפול הפסיכולוגי הפסיכולוגית נותנת משוב למטופל על מה שהוא מספר. היא מראה לו טעויות, שהוא עושה בהתנהלות שלו או בצורת החשיבה שלו, ומציעה לו דרכי חשיבה או התנהגות שונים, וגם כלים להגיע לדרכי חשיבה והתנהגות שונים אלו.
9. לעיתים קרובות היחסים, שנוצרים בין הפסיכולוגית למטופל, משקפים דפוס יחסים של המטופל, שקורה לו גם עם האנשים שקרובים לו, ופוגע בחייו. הפסיכולוגית מראה זאת  דרך הניתוח של מה שקורה בין המטופל לפסיכולוגית.
10. חשוב, שתהיה כימיה בסיסית טובה בין הפסיכולוגית למטופל. אם אין כימיה בסיסית טובה כזו – קשה לנהל טיפול פסיכולוגי, שיצליח. תמיד יכולים להיות קשיים ביחסים ביניהם, אבל הפסיכלוגית והמטופל מדברים על קשיים אלו ומנסים להתגבר עליהם, וכך המטופל לומד כיצד לשוחח על קשיים ביחסים גם עם האנשים שאיתם הוא חי.
מה דעתכם על מה שכתבתי? האם יש לכם שאלות על מה שכתבתי, או הערות, הצעות או תגובות? אשמח לשמוע, או לקרוא.
רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית, אשדוד
טיפול אישי, זוגי ומשפחתי
טלפון: 08-8659590
טיפול פסיכולוגי יכול להיות מהנה ומעשיר

טיפול פסיכולוגי יכול להיות מהנה ומעשיר

הורה כמנחה קבוצה

מה זה אומר להיות מנחה קבוצה? אני כותבת כפסיכולוגית קלינית, שהנחתה קבוצות בחיים שלה. זוהי חוויה מיוחדת להנחות קבוצה, או אפילו להנחות משפחה בתוך טיפול

טיפול פסיכולוגי אשדוד

לפעמים יש בלגן במשפחה דווקא בארוחות…

משפחתי, בקליניקה. במובן מסויים, כפסיכולוגית, אני מאפשרת למטופלים הרבה יותר ממה שהיינו מאפשרים לאנשים, שחיים שסביבנו. אני שיפוטית פחות. אני נותנת יותר לעניינים להתגלגל כפי שהם מתגלגלים. אני יותר נותנת לאנשים להבין לבד, או בעזרת הערות עדינות, שהם מקבלים מהאחרים בקבוצה, שהם אולי טעו במשהו.

האם הורה צריך ויכול להיות לפעמים מנחה קבוצתי כזה במשפחתו? לא קל לנהל משפחה… במיוחד בימינו, כשכל מושג הסמכות כמעט אבד לגמרי. או אולי אפשר לומר אפילו: אבד לגמרי . כהורה אין לך כמעט סמכות. לא בעיני הילדים, בעיקר אם הם מתבגרים, וכמובן שלא תמיד בעיני עצמך אתה, כהורה.

אז האם הורים צריכים להיות לעיתים מאפשרים כאלו? כמובן, תוך הצבת גבולות הכרחית ומנומסת, כאשר זו הכרחית. גם בתוך טיפול קבוצתי איננו מרשים הכל. איננו מרשים אלימות. אנחנו משוחחים בשיא הרצינות כאשר יש אלימות מילולית.

זהו נושא מעניין. שווה, לדעתי, לחשוב עליו, ואולי גם להמשיך ולכתוב עליו. מי שרוצה, אגב, לקרוא יותר על קבוצות ועל הנחיית קבוצות – שיקרא את יאלום כמובן. ארווין יאלום. הספר הבסיסי והחשוב שלו יצא כבר בעברית, וראיתי אותו על מדפי הספרים בחנויות. מי שרוצה לקרוא על טיפול משפחתי שיתחיל כמובן לקרוא את סלבדור מינושין. שימשיך לקרוא את מה שיש היום על טיפול משפחתי. אני אישית אוהבת לקרוא את ג'ונסון. היא מעולה, למרות שכתבה מעט על הטיפול המשפחתי. יש לי גם רפרנס לספר מקיף על טיפול משפחתי בימינו. אם תעלה בקשה לרפרנס אליו, אשמח לתת.

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית, אשדוד

ומחברת הספר : 93 כלים לאושר – כלים מעשיים למאבק במצבי -רוח רעים ולבניית הרגשה טובה

טפלו במצבי-הרוח

פסיכולוגים אשדוד

אפשר למנוע מצבי-רוח רעים

כתבתי ספר שלם, שאמור לעזור לאנשים לא להיות בדיכאון. הספר נקרא: "93 כלים לאושר". הספר באמת מראה גישה אקטיבית, פעילה, מול מצבי-הרוח, שלעיתים תוקפים אותנו בתדירות גבוהה מדי.

בעצם, דיכאון היא בעיה מאוד שכיחה. כמעט כל דבר יכול לגרום לנו להיות ב"דיכאון". כשאני כותבת "דיכאון" – אני לא מתכוונת לדיכאון במובן הקליני שלו, כלומר דיכאון קשה, שבו לא יוצאים מהמיטה ולא מתפקדים. כשאני כותבת "דיכאון" – אני מתייחסת למצב השכיח של "מצב-רוח רע".

ואני בעצם רוצה לומר ברשימה הזו: טפלו בעצמכם. אל תיתנו למצבי-הרוח הרעים להשתלט עליכם.

יש אנשים שעבורם הקריאה הזו מיותרת: הם אינם נוטים לסבול ממצבי-רוח רעים לעיתים קרובות.

אבל יש אנשים רבים, ובמיוחד נשים, שכן נוטים לסבול ממצבי-רוח רעים לעיתים קרובות. ומצבי-הרוח הרעים האלו פוגעים בהם: הם פשוט מדוכאים. לא טוב להם. הם חושבים אז דברים רעים על עצמם ועל החיים שלהם. אין להם חשק לעשות דברים שהם אוהבים. הם לא נחמדים לאנשים שסביבם, ובכך הם גורמים לסבל נוסף, ליקרים להם. לפעמים הם אפילו רוצים לפגוע בעצמם. דיכאון הוא מצב מסוכן: הוא עלול להוביל לאובדנות. ואובדנות היא מעשה מיותר, מפני שאפשר לטפל בדיכאון: הרבה אנשים היו במצב גרוע, ויצאו ממנו… גם ליאונרד ברנשטיין, הפסנתרן הנודע, חשב להתאבד בגיל 19 והחליט לחיות בכל זאת, ואילו חיים מעניינים ומלאים היו לו!

חבל.

חבל להשחית את החיים שניתנו לנו רק פעם אחת על מצבי-רוח רעים. ועל פגיעה עצמית.

אפשר לטפל בנטייה למצבי-רוח רעים. אפשר לשפר את המצב באופן משמעותי.

תשובות טובות נמצאות בספר שכתבתי, המפרט 93 דרכים טובות להתמודד עם מצבי-רוח רעים. עבדתי הרבה על הספר הזה: רציתי שהוא באמת יהיה ספר טוב. ספר שעוזר ממש ממש לאנשים.

וחשוב לדעת: טיפול פסיכולוגי טוב עוזר מאוד מאוד לצאת מדיכאון, ולהתמודד עם מצבי-רוח רעים ועם חוסר-רצון לחיות: האמינו לי, טיפלתי בהרבה מאוד אנשים, שלא רצו לחיות, וראיתי איך מצבם משתפר…

אז אני מקווה שתעזרו לעצמכם. כדאי…

אגב, הספר יהיה בעוד כמה ימים בחנויות הספרים, ואפשר גם לרכוש אותו דרכי – בגרסה הדיגיטלית. אפשר גם לטלפן אלי כדי לברר על טיפול פסיכולוגי (אפשר גם בטלפון או בסקייפ). ואתם יכולים בכלל לברר על מטפלים טובים בסביבה שלכם, שיש להם ניסיון בטיפול בדיכאון או באובדנות, שנמצאים באזור שלכם – קבלו עזרה מקצועית טובה, זה חשוב!

מקווה שעזרתי עכשיו  למישהו, או מישהי, שסובלים יותר מדי ממצבי-רוח רעים… שמרגישים שאין תקווה, או שלא יוכלו לצאת מהמצב…

הייאוש הוא טעות חשיבתית, אפשר לצאת ממצבי-רוח רעים, באמת!

הייאוש הוא טעות חשיבתית. אפשר לצאת ממצבי-רוח רעים, באמת!

להתראות,

רחל בר-יוסף-דדון

פסיכולוגית קלינית, אשדוד

לראות אותך

טיפול זוגי אשדוד

נשארנו לבד.

עשינו המון דברים: הזזנו הרים. שיפצנו. כתבנו יצירות. דיברנו עם כולם, כמעט.

אבל פתאום אנחנו יכולים להסתכל מסביב, ולראות, שמי שיקר לנו מאוד מאוד רחוק. רחוק נפשית, אני מתכוונת.

עצוב.

אנחנו מתחילים לחוש נורא נורא בודדים. אבל בדידות קיומית גדולה כזו.

ההצעה שלי:

להתבונן. כלומר לעשות מדיטציה של ראייה, של האזנה, של ריח.  להרגיש את השני. או השניה. נתתי הוראות מאוד מפורטות לזה בספרי, "93 כלים לאושר".

ברגעים כאלו אני, אישית, גם מפשפשת בקדחתנות בזכרוני, ומנסה להיזכר בתיאוריות שאני מכירה: מה אומרים על כך סוזן ג'ונסון יוצרת הטיפול הזוגי ממוקד-הרגשות. מה כתב על כך פרופ' ג'ון גוטמן, היהודי המזוקן והמקסים שצפה בזוגות וחקר אותם במשך עשרות שנים.

גוטמן כותב בספרו האחרון מ-2012 על התכווננות. הוא שינה את התיאוריה הקודמת שלו – הודה, שהיא לא היתה מספיק טובה…

ג'ונסון מתייחסת לבסיס הבטוח.

טוב שיש לפעמים תיאוריות ומחקרים לצידנו. זה עוזר…

מי שרוצה לקרוא על זה: אני ממליצה על ספרי, "93 כלים לאושר". הקדשתי בספר פרק שלם, מאוד מרוכז וחשוב, לדעתי, לנושא הזוגיות והאושר. מה באמת חשוב במציאות זוגיות, בקיום זוגיות טובה.

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית,  אשדוד

טוב לדמיין

פסיכולוגים אשדוד

הדמיון נעים ועוזר

היום דמיינתי דברים נעימים שיקרו בעתיד. אבל דמיינתי בכתב… כלומר כתבתי ביומן שלי איך יהיה המצב בעוד שנתיים-שלוש. היה ממש נחמד לכתוב כך. היה יותר קל לכתוב את הדמיון הנעים לעתיד, מאשר סתם לדמיין בראש, שזו השיטה הרגילה יותר.

אני מציעה גם לכם לדמיין את העתיד כפי שהייתם רוצים שיהיה, בכל תחום שהוא בחייכם: בריאות. עבודה. יחסים עם הילדים. איך ייראה הבית שלכם בעוד כמה שנים. והגינה…

דמיינו סתם בראשכם, או כתבו . ספרו למישהו.

גם תיהנו כך מעצם הדמיון, וגם תבנו דברים לעתיד: כשיש לנו תוכניות טובות לראש זה עושה אותנו שמחים יותר. אופטימיים יותר. ולכן גם רגועים יותר. פחות עצבניים לגבי חוסר השלמות של ההווה.

פירטתי יותר על השיטה הזו בספר שלי, "93 כלים לאושר". ניתן להשיגו היום גם כספר דיגיטלי. טלפנו אלי לשם כך.

בטיפולים הפסיכולוגיים אני גם מלמדת אנשים לבנות תוכניות לעתיד. להתכוון לעתיד שלהם. יש שיטת טיפול שעובדת כך, של הייס וסטרושל. לא ארחיב עליה כאן – כתבתי עליה יותר בספרי.

להתראות,