ארכיון תגיות: טיפול פסיכולוגי

מהו טיפול פסיכולוגי, סוגי טיפול ילדים טיפול זוגי,חרדה, אובססיה, מתבגרים

טיפול פסיכולוגי בפרידה זוגית

לעיתים פרידה זוגית היא בלתי נמנעת. למרות שאחד מבני הזוג עדיין מוכן לתקן את הקשר – בן הזוג השני כבר החליט להיפרד. 
תקופה זו אינה תקופה קלה לבן הזוג שנפרדים ממנו. גם לאדם שמתלבט אם להיפרד או לא – אין זו תקופה קלה. עצם הצורך להחליט אם להישאר בזוגיות הלא מושלמת מטלטל את האדם בקושי גדול ובהתלבטות מבלבלת וקורעת. 
בדרך כלל במצב זה מגיעים בני הזוג לבדם לטיפול הפסיכולוגי. כל אחד מהם זקוק למרחב שלו כדי לספר מה קורה בזוגיות, לפרוש בפני הפסיכולוגית את הקשיים הרגשיים שהוא עובר ולקבל ייעוץ והכוונה. 
אין להקל ראש  במה שיכול לתת טיפול אישי בתוך תהליך של משבר זוגי או של פרידה. 
הטיפול הפסיכולוגי הוא המקום שבו יכול האדם ״להניח״ את צרותיו במלואן, על כל כובדן והכאב שהן גורמות לו. בטיפול הפסיכולוגי האדם יכול לקבל הבנה אמיתית, השתתפות והכוונה. הפסיכולוגית גם יכולה להראות לאדם את הכוונות האפשריות של בן-זוגו או בת-זוגו, שלא היה מודע להן – מפני שראה את העימות הזוגי מתוך הפחדים והכעסים שלו. ניסיון כזה להבין את בן הזוג השני יכול להיות פורה מאוד ולהקטין את מעגל הכעס, את עוצמת התוקפנות ואת רגשות החרדה העצומים שמתעוררים במשבר זוגי קשה או לקראת
פרידה זוגית. 
לעיתים טיפול פסיכולוגי כזה יכול להביא להצלת הזוגיות. ולעיתים הוא יכול לאפשר פרידה קלה יותר. פרידה, שבה למטופל יש מקום שיכול להרגיע אותו, לייעץ לו ולעזור לו לעבור את תקופת הפרידה בצורה סבירה. 
העוצמות העזות של הרגשות שאני רואה לרוב בעת פרידה זוגית גורמות לי להמליץ למי שעובר פרידה כזו – לשקול פניה לטיפול פסיכולוגי מכיל, תומך ומייעץ. טיפול שיאפשר לא רק להיפרד בשלום, אלא גם לבנות הכנה ותקווה לעתיד טוב אחרי הפרידה. עתיד שיש בו אפשרות לתיקון החוויות הקשות שהיו, לצמיחה ואף למציאת זוגיות חדשה, מתאימה יותר. 
ד״ר רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית העובדת באשדוד. 
טלפון: 08-8659590

 

ייעוץ לבעלי עסקים ועצמאיים באשדוד

פסיכולוגית יכולה לעזור במצבי פרידה

אני זה רק אני

האם אנחנו באמת יכולים להשתנות? לגמרי? האם אנחנו יכולים להיות שונים ממי שהיינו פעם, בתיכון, בגן, אחרי הצבא? האם אנחנו יכולים לשנות את "האני המקורי", הבסיסי, שלנו?

אני זה רק אני

אני זה רק אני

במידה מסוימת, כן. אבל אולי לא לגמרי?

לפני כשבוע התפרסמה כתבה, שהרגיזה אותי במוסף של העיתון "ידיעות אחרונות". הכתבה ציטטה מחקר פסיכולוגי, שמצא, כי הצלחתך בחיים נקבעת לפי מידת הצלחתך החברתית בבית הספר. המחקר מצא, שגם אם אתה עצמך חושב שהשתנית מאוד, הרי אנשים שמכירים אותך מזה שנים יאמרו, שלא השתנית. בגוף הכתבה הופיעו גם תגובות של עיתונאים פופולריים מהעיתון, שהגיבו על ממצאי המחקר, כמו דניאלה ירון-דקל או חנוך דאום. רובם הביעו הסתייגות ממצאי המחקר וכתבו: הייתי בעייתי/ת בתיכון, וכעת טוב לי.

גם אני הגבתי כך ביני לביני. חשבתי לעצמי: "מחקר מוזר. אנשים הרי כל-כך משתנים. מישהו כיוון את ממצאי המחקר האלו לפי הדעה המוקדמת שלו. צריך לבדוק היטב את מערך המחקר הזה, לפני שמסיקים ממנו מסקנות."

אבל אולי יש  איזו טענה חשובה בממצאי המחקר הזה, והיא: יש איזה גרעין בסיסי בחיינו שאינו משתנה. דפוס בסיסי של אישיות, של התנהלות – שכדאי שנקבל אותו ונכיר אותו. והדפוס הזה היה ניכר עוד בבית-הספר, והוא ממשיך  איתנו כל חיינו.

אילו דפוסים בסיסיים יכולים להיות לאדם?

אדם אחד יכול להיות "המשתדל". אחר יכול להיות "הנמצא מעל לכולם". אחרת יכולה להיות "המתוקה". אלו דפוסים בסיסיים.

כמובן, שלא תמיד אנחנו אוהבים את הדפוסים של עצמנו. לעיתים אנחנו רוצים להתחמק מהם, להשתנות סוף סוף. למשל, איננו רוצים להיות תמיד "המשתדלים". או "השורדים". אנחנו רוצים להיות סוף סוף פעם בחיינו "המצליחים". או "העשירים". או "הנערצים".

אבל אולי איננו יכולים באמת להיות שונים מדי מהדפוס הבסיסי שלנו. וכל מאמצינו להיות שונים רק יוכתרו בתסכול מצדנו ובאי-קבלה וכעס מצד הסובבים אותנו. זה פשוט לא מתאים לנו להיות "המצליחים בקלות". לנו מתאים יותר להיות "הנאבקים על קיומנו", אלו "המטפסים להצלחה בקושי, אך בהתמדה".

ובמה טיפול פסיכולוגי עוזר אם כך, תשאלו? בזיהוי הדפוס הזה ובקבלה שלו, קודם כל. אפילו במידה מסויימת בפיתוח אהבה וחיבה אל עצמנו, אל הדפוס הבסיסי שלנו, "המשתדל", למשל. וגם בעידון של הצדדים הקיצוניים של הדפוס הזה. ובשיפור היכולת להתמודד עם הדפוס הזה, שאינו קל לנו תמיד. למי קל, למשל, להיות תמיד "המשתדל, המתאמץ"?

ואגב, מי שרוצה לקרוא עוד על שימוש בטיפול פסיכולוגי בנושא של דפוסי אישיות חוזרים יכול לקרוא בספרו של פרופ' גבי שפלר, שנקרא "פסיכותרפיה קצרת מועד". פרופ' שפלר מראה שם כיצד איבחון ועיבוד של  דפוסים חוזרים של האישיות בטיפול הפסיכולוגי יכולים לפתור בעיות נפשיות ולקצר את משך הטיפול.

  מהם הדפוסים שלכם? שאלו את עצמכם.

מהם הדפוסים שלכם? שאלו את עצמכם.

ומי אתם?

מהם הדפוסים שלכם, שמהם אתם מנסים לפעמים לברוח, אבל אתם חוזרים אליהם שוב ושוב? ספרו לי על דפוסים שונים שאתם מכירים. זה מעניין.

שלכם,

רחל

רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"

When you're down

האם גם לוק עצוב לפעמים?!

האם גם לוק עצוב לפעמים?!

 When you're down in trouble

מילות השיר של ג'ואן באאז מתנגנות בראשי לפעמים. כי באמת, מה עושים כשאנחנו חשים down? לפעמים אנחנו במצב-רוח רע בלי סיבה באמת  טובה… סתם דברים לא מסתדרים לנו כמו שרצינו. אנחנו יודעים, שהחיים שלנו הם כן בסדר, בסך הכל, אבל משהו בעבודה לא קורה כמו שרצינו, או שהילדים נורא הרגיזו – והבעיות נראות גדולות מאוד. מאיימות. רעות באמת. ואז איכשהוא מצב-הרוח משתלט עלינו. וכשמצב הרוח משתלט עלינו – יש לו כבר את הכוח שלו. הוא כבר משתלט על גופנו: גופנו נעשה כבד יותר. מחשבותינו עגומות. אין לנו את האנרגיה הרגילה שלנו. ולא קל לצאת ממצב-הרוח הזה.

מה עושים?

 בדרך כלל יש לנו את המנגנונים הטבעיים שלנו, שעוזרים לנו לשרוד את מצב-הרוח הרע ובסוף גם לרכך אותו: אנחנו מדברים עם מישהו קרוב. קצת יושבים יותר עם עצמנו. נעשים איטיים יותר. לפעמים גם אוכלים יותר… עד שמצב-הרוח עובר.

"יום אסאל יום באסאל", אבא שלי היה אומר לי לפעמים, מצטט את הפתגם הערבי הפשוט. אני אוהבת להיזכר בפתגם הזה, מפני שהפתגם בעצם אומר: "היי, מה את מצפה שתמיד יהיה טוב? זו דרכו של העולם: יום דבש, יום בצל. רק אנשים לא ריאליים מצפים תמיד להיות מאושרים…"

אסיים בנקודה הזו. ורק אספר לכם, אגב מצבי-רוח, שכדי להתמודד עם מצבי-רוח רעים, שקורים יותר מדי, כתבתי את הספר שלי, "93 כלים לאושר".

גם לעצב יש סוף

גם לעצב יש סוף

גם בקליניקה אני עוזרת לא פעם לפציינטים שסובלים ממצבי-רוח לפתור בעיות וללמוד איך להתמודד ביום-יום עם מצבי-הרוח האלו. איך לשרוד אותם. איך קצת לשפר את ההרגשה. ואיך לפעמים גם לצאת ממצבי הרוח עם תובנות חדשות וחשובות. כי הרי זה גם יכול לקרות: שמצב-רוח של יום-יומיים מביא איתו, אחרי שהוא חולף, תובנות חשובות לגבי מצבנו, חיינו, דרך ההתנהלות שלנו.

ואז אולי לסבל יש משמעות. וזה יותר טוב, כמובן, כשלסבל הנפשי יש משמעות.

אז בברכת יום אסאל, כלומר "יום דבש", כמה שאפשר, ושימי ה"באסאל" שלכם לא יהיו חריפים מדי – אפרד ממכם,

שלכם,

רחל.

בסוף רואים את האור...

בסוף רואים את האור…

מהו טיפול פסיכולוגי?

רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

טיפול מזמין להתבוננות פנימית

הרבה אנשים שואלים אותי את השאלה הזו, כאשר הם מטלפנים אלי לברר לגבי הטיפול הפסיכולוגי, שאני נותנת.

 האמת היא, שצריך להיות בטיפול פסיכולוגי, כדי להבין מהו טיפול פסיכולוגי. להסביר מהו טיפול פסיכולוגי דומה לניסיון להסביר מהי אהבה…
ובכל זאת, אנסה להסביר כאן עכשיו מה קורה בטיפול הפסיכולוגי בכמה נקודות:
1. בטיפול פסיכולוגי האדם שמגיע לטיפול מספר מה קשה לו ומה מטריד אותו, והפסיכולוגית מקשיבה.
2. טיפול פסיכולוגי נמשך בדרך כלל 50 דקות.
3. התדירות המקובלת של טיפול פסיכולוגי היא פעם בשבוע, אבל אפשר גם להיפגש פעמיים בשבוע, או פעם בחודש, או פעם בשבועיים.
4. הטיפול הפסיכולוגי ממוקד במטופל ובטובתו. במהלך הטיפול הפסיכולוגי אני כפסיכולוגית מנסה לברר עם המטופל: כיצד הוא יכול לשפר את חייו? מה יעשה אותו מאושר יותר, מצליח יותר אוהב ואהוב יותר. וגם בריא יותר?
5. טיפול פסיכולוגי מסתיים כאשר המטופל מחליט מתי הוא אינו זקוק לטיפול הפסיכולוגי יותר.  יש משמעות גם לחוות דעתה של הפסיכולוגית לגבי נקודת הסיום, אבל המחליט הסופי הוא המטופל: הוא מכיר את מצבו ומרגיש את עצמו בצורה הטובה ביותר.
6. בטיפול הפסיכולוגי אני כפסיכולוגית נותנת, למטופלים המעוניינים בכך, משימות לבצע בחיי היומיום שלהם. לפעמים אלו תרגילי הרפיה, או שיחה עם מישהו,  או קריאת ספר מסוים, או בדיקת נושא בגוגל. אין חובת עשייה, אבל מי שבוחר לעשות – מרוויח מכך.
7. חשוב שהמטופל ייתן פידבק לפסיכולוגית ממה הוא מרוצה בתהליך הטיפול, וממה הוא פחות מרוצה. כך הפסיכולוגית תדע לכוון עצמה טוב יותר לצרכי המטופל.
8. בטיפול הפסיכולוגי הפסיכולוגית נותנת משוב למטופל על מה שהוא מספר. היא מראה לו טעויות, שהוא עושה בהתנהלות שלו או בצורת החשיבה שלו, ומציעה לו דרכי חשיבה או התנהגות שונים, וגם כלים להגיע לדרכי חשיבה והתנהגות שונים אלו.
9. לעיתים קרובות היחסים, שנוצרים בין הפסיכולוגית למטופל, משקפים דפוס יחסים של המטופל, שקורה לו גם עם האנשים שקרובים לו, ופוגע בחייו. הפסיכולוגית מראה זאת  דרך הניתוח של מה שקורה בין המטופל לפסיכולוגית.
10. חשוב, שתהיה כימיה בסיסית טובה בין הפסיכולוגית למטופל. אם אין כימיה בסיסית טובה כזו – קשה לנהל טיפול פסיכולוגי, שיצליח. תמיד יכולים להיות קשיים ביחסים ביניהם, אבל הפסיכלוגית והמטופל מדברים על קשיים אלו ומנסים להתגבר עליהם, וכך המטופל לומד כיצד לשוחח על קשיים ביחסים גם עם האנשים שאיתם הוא חי.
מה דעתכם על מה שכתבתי? האם יש לכם שאלות על מה שכתבתי, או הערות, הצעות או תגובות? אשמח לשמוע, או לקרוא.
רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית, אשדוד
טיפול אישי, זוגי ומשפחתי
טלפון: 08-8659590
טיפול פסיכולוגי יכול להיות מהנה ומעשיר

טיפול פסיכולוגי יכול להיות מהנה ומעשיר

מה זו היפנוזה

הרבה אנשים שואלים אותי, כשהם רואים את התעודה של רשיון ההיפנוט על קיר התעודות שלי: רחל, מה זו היפנוזה?? איך היא עוזרת??

פסיכולוגים אשדוד

היפנוזה בטיפול הפסיכולוגי

לא קל לי לענות להם. אני עצמי למדתי היפנוזה במשך שנים. אני ממש מעריצה את ההיפנוזה, אם אפשר לומר זאת כך. היפנוזה יכולה להביא לשינויים משמעותיים שטיפול פסיכולוגי רגיל לא יכול להביא. אפשר אפילו ללמד אנשים לעשות היפנוזה לעצמם בבית…

אז בטח שלא יהיה לי קל לספר לכם כאן, מה היא היפנוזה. ישנם הרבה ספרים וקורסים על היפנוזה.

אבל כן אנסה במשך הזמן, ברשימות הבאות, לספר מעט ממה שאני יודעת על היפנוזה. על מילטון אריקסון. על טיפול בחרדות באמצעות היפנוזה. על פוסט טראומה והיפנוזה. ועוד ועוד. ועוד.

יש המון מה לספר על היפנוזה.

מדיטצית נגיעה

מדיטצית הנגיעה אמפתית

אני רוצה לספר לכם על מדיטציה חדשה שהמצאתי לעצמי. יכול להיות מאוד שהיא גם רשומה וידועה במקום כלשהו, אבל עבורי – היא ההמצאה שלי.

המדיטציה הזו מבוססת על ידע מספרה של קרטר "רפלקסולוגיה של הגוף", וגם, כמובן, על קוהוט, הפסיכואנליטיקאי הידוע, שכתב על העצמי ועל אמפתיה, ובעקבותיו התפתח התחום החשוב של פסיכולוגית העצמי. וגם על ברוק, שכתבה על הקושי של הסובלות מהפרעות אכילה לדעת מה חשוב עבורן, למה זקוק העצמי שלהן.

 (והבהרה קטנה: ה"עצמי" הוא החלק בנפש האדם שחש את צרכיו המיוחדים של האדם, בניגוד למשל ל"אני", שהוא חלק רציונלי ומתפקד יותר, המתחשב במציאות החיצונית. היווצרותו של העצמי והתפתחותו התקינה תלויה בתנאים השונים של האדם במהלך חייו, ואינה מובנת מאליו).

ונחזור למדיטציה. זוהי למעשה מדיטציה המשלבת גוף ונפש, ומשתמשת ביכולות של העצמי לעזור לגוף ולנפש.

אבל אני לא רוצה להלאות אתכם יותר מדי בהקדמות תיאורטיות. הרי באתם לקבל הצעה למדיטציה.

אם כך, שבו לכם בנוח במקום, שבו נוח לכם לשבת. דאגו לכך, שיהיה נוח לגוף שלכם.

וודאו שנוח לצוואר, שהרגליים רפויות, שהידיים בתנוחה רפויה. הרגישו את הבטן שלכם. יופי, מצוין.

 קיראו אותי והמשיכו בהתקדמות בתרגיל. זה לא קל, אבל זה אפשרי – לקרוא ולתרגל.

עכשיו התחילו במדיטציה הבסיסית ביותר – הנשימה. מצאו את נשימתכם. אנחנו נושמים כל החיים, אבל לרוב אנחנו לא שמים לב לנשימה שלנו, שוכחים אותה. יופי, עקבו אחרי ההכנסה וההוצאה של האוויר. נשמו רגיל, אל תתאמצו לנשום בצורה מיוחדת. מה שבא – ברוך הבא, זה בסדר. רק תעקבו אחרי הנשימה, תתבוננו בה. זה הסרט שלכם. אם מדי פעם תברח תשומת- הלב שלכם – זה בסדר, זה חלק מהתרגיל. כשתשימו לב שהיא בורחת – החזירו את תשומת-הלב אל הנשימה. זה קורה, זה לא אומר שאתם לא מצליחים בתרגיל. נשמו כך במשך כמה דקות. יופי, מצוין.

יופי, ועכשיו נגיע לתרגיל המיוחד הזה.

עכשיו אני רוצה שתרגישו את הגוף שלכם, ותשימו לב אם יש מקומות מסוימים שזקוקים לטיפול, ליחס. אולי קצת כואב שם, אולי קצת מכווץ או לא נוח. האם יש לכם מקומות כאלו? וגם אם אין מקומות כואבים, אולי אתם חשים צורך לקבל עיסוי או מגע בנקודות מסוימות בגוף?

עכשיו שילחו את ידכם, כן, כן, את היד שלכם. מותר להשתמש בה בזמן המדיטציה. אתם יכולים לגעת בעצמכם, זה בסדר, אתם לא בהכרח זקוקים למעסה או לבן-זוג או בת-זוג כדי שייגעו בכם.

אז כמו שכתבתי, שילחו את ידכם אל המקום הזה שזקוק למגע. ניגעו במקום הזה, לחצו עליו, בכל דרך שאתם מרגישים שהיא הכי מתאימה לכם. המגע יכול להיות בלחיצה פשוטה של הבוהן, או בלחיצה של שתי אצבעות, או בצביטה, או אפילו סתם בהנחת יד על אותו מקום. איך שמתאים לכם, אתם יודעים מה מתאים לכם (וכאן צריך להשתמש ב"עצמי" שלכם, שחש מה מתאים לכם עכשיו, למה אתם זקוקים).

ועכשיו הרגישו את המגע שלכם. רק תרגישו אותו, התרכזו בו. אם זה לא המקום המדויק – הזיזו את ידכם עד שתגיעו למקום המדויק. עד שתרגישו שזהו, זה המקום שאותו אתם צריכים.

וזוהי האמפתיה. כאן תחושו את האמפתיה שלכם לגוף שלכם. כאן אתם צריכים להרגיש את גופכם ואת צרכיו. וזה לא קל. לא תמיד אנחנו מודעים לצרכי הגוף שלנו. והתרגיל הזה דורש מכם להרגיש את גופכם. להרגיש איזה מקום הכי זקוק לנגיעה. להרגיש לאיזו נגיעה זקוק המקום הזה. לכוון למקום המדויק.

התרגיל הזה דורש מכם לפתח יכולות של אמפתיה לא לזולת, אלא לעצמכם, לגופכם.

כאילו שהגוף שלכם היה אדם אחר, שאליו אתם צריכים להתכוונן, אותו אתם צריכים להרגיש. הגוף שלכם גם צריך לכוון אותכם. כמו שאדם אחר, כשתנסו להיות אמפתיים במילים אליו – יכול לומר: "לא, זה לא בדיוק זה. זה טיפה שונה, זה קצת אחרת." ואז אתם תשנו מעט את הניסוח, תתכווננו נכון יותר. עד שהוא יאמר לכם: "כן, כך אני מרגיש. קלטתם אותי".

אבל כאן זה לא אדם אחר, זה הגוף שלכם. אתם צריכים לפתח אמפתיה אליו, להתכוונן אליו ואל תחושותיו. אפשר לקרוא לזה גם אמפתיה-עצמית. (כמו שאנחנו משתמשים במושג "תיקוף", ו"תיקוף עצמי").

 הצורך הגופני במגע המדויק הוא צורך נפשי. וכמו שאנחנו אמפתיים אל האחרים – אנחנו יכולים להיות אמפתיים גם לעצמנו, ובמקרה הזה לצורך גופני של עצמנו (לעיתים נהיה אמפתיים לצרכים זוגיים, או תרבותיים או קולינריים של עצמנו).

ונחזור לתרגיל.

עכשיו מתחיל להיות ממש ממש מעניין. זהו, זה העניין. אלו הרגעים החשובים. אלו הרגעים שבהם אתם מתחברים לגופכם, לנשמתכם, וגם לנשימתכם. כן, שימו לב אם חל שינוי בנשימה תוך כדי שאתם מרגישים את המגע. שימו לב אם קורות לפתע נשימות עמוקות יותר. שימו לב אם עולות תחושות נפשיות מיוחדות, אם עולות הבנות חדשות, מצבי-רוח מיוחדים. רעיונות חדשים. תוכניות חדשות. שימו לב לאלה, ואז חיזרו להתבונן בתחושת גופכם במקום הנגיעה.

זה מצוין, יופי, אתם עושים את זה. כל הכבוד.

ועכשיו, עכשיו כשמיציתם, להרגשתכם\ מקום אחד בגוף, נסו לאתר מקום אחר בגוף, שזקוק ללחיצה או נגיעה שכזו. ועצה חשובה: אם נגעתם בכתף ימין, ניגעו עכשיו באותו מקום בכתף שמאל.  קרטר מציינת שזה חשוב לשמור על הסימטריה הזו.

המשיכו כך. אתם יכולים עכשיו לעבור ממקום למקום בגופכם. אתם יכולים לגעת בנקודות שזקוקות לכך בבטן שלכם. באגן. בלסתות ( הן לפעמים מכווצות מאוד). בחזה. בראש. בכפות הרגליים. ניגעו בכל מקום באופן, שהוא זקוק לו: בלחיצה, או בנגיעה עדינה יותר, בצביטה, או אפילו בעזרת מכשיר, שיעזור לכם ללחוץ. התכווננו אליו, מיצאו את הנקודה המדוייקת, האמפתית. הרגישו אותה, ודייקו בה.

בהצלחה. השתמשו בתרגיל הזה מתי שאתם זקוקים לו. אתם יכולים להשתמש בו במשך עשרים דקות, או שתי דקות. בבית, ברגעים של שקט, או בעבודה, כשאין לכם הרבה זמן, ואז התרגיל יהיה קצר יותר. וכמובן – גם לפני השינה. ובבוקר, עם ההשכמה. הוא מרגיע, הוא יכול להביא הרבה מודעות, וגם שמחה.

"פרויקט "סוף-סוף

איך נעשים מאושרים באמת? יושבים מול הים ונחים? מרוויחים הרבה כסף?

פרופ' מרטין זליגמן, מגדולי חוקרי האושר בימינו, קובע קביעה חשובה בספרו "אושר אמיתי": אושר נוצר באמצעות עמידתנו באתגרים ובמשימות הדורשות מאיתנו להתאמץ, להתגבר קשיים ומעצורים אישיים.

וכך הגעתי גם אני למסקנה חשובה לפני כמה ימים:

אעשה רשימה של משימות מאתגרות, שדחיתי בלי סוף, אשאל את עצמי איזו מהן חשובה עבורי, ואתחיל לבצע את אלו שחשובות עבורי. זהו, מספיק רק לחשוב על דברים שאני רוצה מתישהוא לעשות – הגיע הזמן לעשות!

כדי לשעשע את עצמי קראתי לפרויקט הזה שלי פרויקט "סוף-סוף!", מפני שסוף-סוף אני מתחילה לעשות דברים שרציתי לעשות מזה שנים…

ומה ברשימה? למשל:  להתחיל לתת הרצאות. משהו שרציתי לעשות מזמן, ודחיתי מתירוצים שונים ורבים. לטפח את הגינה בביתנו המשותף. ועוד כמה משימות לא פשוטות עבורי, שהחלטתי סוף-סוף לעשות.

ואת כל זה אני מספרת כדי להציע לכם לעשות גם אצלכם בדק-בית, ואולי להתחיל גם בפרויקט "סוף-סוף!". כן, ממש עם רשימות של חשוב/ לא חשוב, ותאריכים להתחיל לבצע את המשימות המאתגרות החשובות, ושעות שיוקדשו באופן קבוע לביצוע המשימות המאתגרות.

 ולא מפני שלא תוכלו לחיות בלי ביצוע המשימות המאתגרות האלו. תוכלו לחיות גם בלעדיהן. אבל תהיו מרוצים יותר מעצמכם ומאושרים יותר אם כן תאתגרו את עצמכם. כבר כתבתי: מחקרים מראים זאת היום, ומי יתווכח עם מחקרים, ועם חוקר אושר כמו פרופ' זליגמן? ולא אתפלא, אם גם הניסיון האישי של כל אחד מכם לימד אתכם, שהתמודדות עם אתגרים היא חשובה ומרוממת.

אשמח לקרוא את תגובותיכם!

הגוף ינחה אותנו

לפעמים אנחנו זקוקים לתשובות. דווקא כאבים ולחצים בגוף יכולים לתת לנו תשובות כאלו.

ואיך ?

נסו את השיטה הזו:

סקרו את גופכם. מצאו מקום בגוף, שאתם מרגישים, שיש בו כאב או אי-נוחות. חושו את המקום הזה: חושו את הכאב, את אי-הנוחות. התמקדו במקום הזה בגופכם, גם אם זה מעורר חשש בהתחלה להתמקד במקום כואב. אל תדאגו – ההתמקדות הזו יכולה לעזור לגופכם.

תנו לעצמכם לפחות דקה-שתיים לחוש את המקום בגופכם, ועדיף יותר. שימו לב: האם עולות בכם, תוך כדי שאתם חשים את גופכם, מחשבות או הבנות מעניינות? מהן?

מחשבות כאלו, שעולות במהלך התבוננות בגופנו, מעבירות לנו מסרים, שלא היו לגמרי מודעים לנו. והמסרים עולים אז בצורה ציורית ואותנטית: לעיתים בעזרת דימוי או תמונה, זיכרון, או איזה משפט כובש.

המסרים האלו יכולים ללמד אותנו הרבה על עצמנו ועל דרכנו לעתיד, והאופן הציורי שבו הם עולים – גורם לנו להאמין להם, ולהשתכנע לפעולה טוב יותר, מכפי שמשכנעים אותנו מסרים מילוליים ושכלתניים יותר.

אז עד כאן להיום. ממש השתדלתי לקצר.

אם תרצו – קראו יותר והגיבו כאן.

דמיונות נעימים

פסיכולוגים אשדודרציתי להביא כאן הצעה נחמדה לשיפור מצב-רוח. לפעמים אנחנו ככה סתם, נתקלים ביום עם מצב-רוח לא טוב במיוחד. לפעמים יש לזה סיבות ממש טובות, ולפעמים סיבות פחות חשובות, אבל – מה לעשות, מצב-הרוח נחת עלינו.

אז מה עושים? כבר כתבתי כאן על התמודדות ברגע הנוכחי עם מצבי-רוח, ואני רוצה להביא כאן עוד הצעה. ההצעה הזו קשורה למחשבות שלנו. כי בעצם כשיש לנו מצב-רוח רע אנחנו יכולים לטפל במישור ההתנהגותי (לעשות משהו אחר שיגרום לנו להרגיש טוב יותר ), או במישור החשיבתי (לחשוב בצורה אחרת).

יש כל מיני שיטות פסיכולוגיות, שחלקן ממש הוכחו כיעילות, להתמודד עם מחשבות כשיש מצב-רוח לא טוב. המפורסמת שבשיטות האלו היא השיטה של בק, שמציע להחליף מחשבות אוטומטיות ושליליות במחשבות רציונליות. אבל, יש חיסרון מסויים לשיטה הזו, והוא, שהיא קצת רציונלית מדי. גם אם אדם מצליח להראות לעצמו, שהדברים שמדאיגים או מדכדכים אותו הם לא כאלו גרועים, הרי עדיין יכול להיות איזה גרעין פנימי בתוכו, שלא ממש השתכנע מזה. הגרעין הזה עדיין ממשיך להרגיש כמו ילד קטן שמסרב להתנחם, ומאיזו סיבה לא ברורה – הוא עדיין עצוב. פשוט לא מצליח להתרומם.

ומה אני מציעה? אני מציעה משהו, שאולי יכול לעזור דרך מה שנקרא "המוח הרגשי" שלנו, פחות דרך המוח השכלי.

ההצעה שלי היא פשוט לשבת רגע בשקט ולנסות לדמיין דברים נעימים. באמת, הדברים הנעימים הראשונים שקופצים לכם לראש. למשל: מקום שהייתם רוצים להיות בו עכשיו. דמיינו אותו, ומה הייתם רוצים לעשות בו עכשיו. או אולי אנשים אהובים עליכם, ומה אתם רוצים לעשות איתם. או אולי בגדים (זה טוב לנשים, נראה לי…) שהייתם רוצים שיהיו לכם עכשיו, או איזו ארוחה טובה. סתם, לדמיין ככה, בלי בושה. ואם דמיון אחד נגמר, אפשר לעבור לדמיין משהו אחר נעים. למשל: מקום בחו"ל שהייתם רוצים להיות בו עכשיו, שחיה בים, רביצה על החול, תרגילי התעמלות מדהימים (שאתם לא באמת יודעים לבצע).

ניסיתם? תנסו, כדאי.

ואני יכולה לצטט מחקרים, שמראים למה זה יכול לעזור: 1. זליגמן, שכתב את הספר המצויין "אושר אמיתי", מצא שאנשים שמחים חושבים יותר מחשבות שמחות יחסית לעצובות, בהשוואה לאנשים עצובים. 2. פרופ' קרייטלר מצאה במחקרה, שאנשים בריאים נוטים יותר לדמיין דמיונות נעימים.  3. בטיפול בהיפנוזה משתמשים בדמיון מודרך כדי לעזור לאדם למצוא כיוון חיובי לחייו. 4. ישנה עכשיו תנועה חדשה, שנקראת "הסוד", שמעודדת אנשים לדמיין דברים נעימים, לא כדי לשפר את מצב-רוחם, אלא כדי שדברים אלו יתגשמו. אז אולי ייצא מהדמיון הזה עוד משהו.

ואזהרה קטנה: זה לא תמיד עוזר, אבל שווה לנסות. זה לא מומלץ למי שנמצא ממש בדיכאון, אלא יותר למצבי-רוח לא טובים "רגילים".

בהצלחה!

אחריות לרגע הנוכחי

הרעיון של הרגע הנוכחי הוא רעיון שמרבים לעסוק בו בשנים האחרונות. כך למשל בבודהיזם יש דגש על מודעות והתבוננות על המתרחש ברגע הנוכחי, והמלצה פחות לשים לב לתודעה, הקופצנית "כמו קוף", המושכת אותנו לעבר ולעתיד בצורה מוגזמת.

 אני רוצה כאן לעסוק בהיבט קצת שונה של "הרגע הנוכחי". ההיבט שבו אני רוצה לעסוק ברגע הנוכחי קשור למצבי מצוקה נפשית, שמועלים לא פעם  בטיפול הפסיכולוגי. במצבים אלו האדם מוטרד ממשהו. הוא יכול להיות מוטרד מבעיה אישית או מקצועית כלשהי, מבעיה בתחום הבריאות, או אפילו סתם ממצב-רוח רע מאוד, שלא ברור לו מה סיבתו. בדרך כלל במצב הזה אדם חושב שוב ושוב על מצוקתו, ומרגיש מוטרד או עצוב. הוא חושב איך יפתור את הבעיה בעתיד, והוא כמובן מעביר בראשו תסריטים שונים על "איך תתפתח הבעיה", על תוצאות סופיות קשות כאלו ואחרות של הבעיה, או סתם מאשים את עצמו או את סביבתו – בניסיונותיו להיזכר איך התפתחה הבעיה. אי-אפשר לבטל לגמרי את החשיבות של המחשבות האלו, משום שלעיתים הן מאפשרות לאדם לגייס כוחות לפתור את הבעיה (מפני שהוא פוחד מהתוצאות הגרועות השליליות שעליהן חשב), או להבין טעויות חוזרות שלו ( שהבין אותן כשחשב על איך התגלגלה ונוצרה הבעיה שמטרידה אותו).

 יחד עם זאת, ידוע וברור שלעיתים קרובות לאדם יש נטיה לשקוע יותר מדי במחשבות על הבעיות, ואז המחשבות המרובות  כבר לא עוזרות לו – הן  סתם גורם לו להרגיש רע, ולפעמים גם מחלישות אותו ומרפות את ידיו מלפתור את הבעיה.

 אז איך עדיף, לפעמים, להתמודד עם בעיות שמטרידות אותנו? לדעתי גישה שיכולה לעזור מאוד היא גישה שמתמקדת ברגע הנוכחי. גישה כזו אומרת: מה שהיה בעבר – היה, מה שיהיה בעתיד- אני לא יכול לטפל בו עכשיו, אבל יש לי כן את הרגע הנוכחי. לרגע הנוכחי אני יכול להיות אחראי.  והרגע הנוכחי ניצב מולי עכשיו, הוא כאן, והוא חשוב גם כן. חשוב שיהיה לי טוב בו, עכשיו, וחשוב להשתמש בו כדי לפתור בעיות (פעם ראיתי סטיקר על מכונית: "היום הוא המחר שממנו כל-כך פחדת").

אז מה, אם כך, אפשר לעשות עם הרגע הנוכחי הזה? אם הוא כל-כך חשוב, אז מה עושים איתו? לא מספיק לומר, שהרגע הנוכחי חשוב, מבלי לדעת איך להשקיע בו.וזה מביא אותי לרעיון השני, והוא לשאול את עצמך, באותו רגע שבו אתה מוטרד או דואג, את השאלה הבאה: מה אני יכול לעשות עכשיו כדי להרגיש טוב יותר? ואת התשובה הראשונה שקופצת לראש (אם היא סבירה ואינה פוגעת בעצמנו או באחרים, כמובן ) – פשוט לעשות. לעיתים קרובות התשובות, אגב, שניתן לעצמנו, תהיינה של עשיית דברים פשוטים ולא מדהימים במיוחד, כמו למשל: "אני יכול כדי להרגיש טוב יותר ללכת להתקלח", "אני יכולה כדי לא להיות עצובה להרים טלפון למישהו", "אני יכול כדי לא להיות מצונן כל-כך להכין לי כוס תה גדולה ולהסתכל על הנוף שבחוץ". ובכל זאת, גם את הדברים הקטנים האלו, שעלו כתשובה,  הייתי מציעה לעשות. (אגב, בספרם המצויין של נחי אלון וחיים עומר, "השטן שבינינו", הם עומדים על חשיבות ההתקדמויות הקטנות, שלעיתים מזלזלים בהן).

 ומדוע לקיים באמת את התשובה הזו שעלתה לראשנו? אני מציעה כמה סיבות לביצוע התשובה הראשונה שעלתה לראש: הסיבה ראשונה – התשובה הראשונה שקופצת לראש היא מעין תשובה "מן הבטן" שכזו, תשובה של אינטואיציה ותחושות, שלרוב, אם היא סבירה – כמובן, יש לה חשיבות ולכן כדאי לסמוך עליה. הסיבה השניה – עצם הפעולה באותו רגע תגרום לנו להרגיש טוב יותר. הסיבה השלישית – כל מה שלא נעשה יהיה טוב באותו רגע, ועדיף על מצב של שקיעה בהרגשות לא טובות ובחוסר-התמודדות עם המציאות. והרביעית – לפעמים דווקא הרעיונות הפעוטים והפשוטים שנעלה על דעתנו ונבצע באותו רגע – יש בהם משום פתרון והתקדמות משמעותיים בנושא שמטריד אותנו, והם חשובים לא פחות מ"הפתרונות הגדולים" שעליהם חשבנו כשהיינו כל-כך מוטרדים או עצובים. "הפתרונות הגדולים" נראו בלתי-אפשריים לביצוע, וריפו את ידינו, אבל פעולות קטנות נראות פשוטות וקלות יותר.

 וכמובן, וזאת אני מוסיפה כאזהרה, ההצעה הזו אינה הצעה שנועדה להחליף טיפול או עזרה מקצועית, ואין לי אחריות על מי שמנסה זאת, משום ששוב, חשוב שנבצע רק פעולה שהיא סבירה ולא פוגעת בעצמנו או באחרים, ורוב האנשים – מסוגלים לעשות שיפוט זה.

 אז, בהצלחה, ודווחו לי אם זה עוזר.