אני ממשיכה לכתוב על שאלת החשיפה העצמית של המטפלת בטיפול הפסיכולוגי, ועד כמה חשיפה עצמית עוזרת לטיפול.
הפרק שעליו אני מבססת את דברי הוא הפרק הראשון מתוך הספר שערכו בלומגרדן ומינוטי, שנקרא "Psychotherapist Revealed". זהו הספר היחיד, שאני מצאתי באמזון, שעוסק כולו רק בחשיפה-עצמית של מטפלים, והוא יצא לאחרונה, ב-2009. את הפרק הזה כתבו בלומגרדן ומינוטי עצמן, והוא מסביר למעשה מדוע הן ערכו ספר בנושא זה. שמו של פרק הזה הוא "חשיפה עצמית – מעבר לטאבו".
אנסה למנות נקודות עיקריות בפרק זה:
- מאחורי דלתות סגורות מטפלים מדברים על חשיפה עצמית, וגם אז – לא בקלות. לכן עדיף לפתוח את הנושא הזה, ולדבר עליו גלויות, משום שהוא קיים.
- חשוב דווקא במאה ה-21, שבה יש דרך גוגל כל-כך הרבה מידע גלוי על מטפלים, לעזור להתמודד עם הנושא. באופן כללי הגישה שחשיפה עצמית היא לגמרי טובה, או רעה – היא בעייתית. יש צורך לראות את כל גווני הביניים בנושא זה.
- הדבר החשוב ביותר בטיפול פסיכולוגי הוא הקשר הטוב שבין המטפל למטופל, וחשוב לעסוק בחשיפה העצמית, משום שיש לה פוטנציאל לתרום לקשר אותנטי וטוב.
- לחשיפה עצמית יצא שם רע מכמה סיבות: ראשית משום שיש חשש שהיא רק שלב בדרך למעברים חמורים יותר על האתיקה, אבל מטפלים רבים, שהם אתיים ביותר, חושפים את עצמם. לעיתים דווקא השמירה המוגזמת על האתיקה מהווה פגיעה באנושיות של המטופל ובאתיקה.
- מצד אחד פרויד המליץ על נייטרליות ואובייקטיביות, אבל גם הגבולות שלו היו הרבה יותר אלסטיים ממה שנראה. הרבה תיאורטיקנים פסיכואנליטיים היום כן תומכים בחשיפה עצמית מאוזנת ונכונה.
- מה בעצם נחשב חשיפה עצמית של המטפלת? חשיפה עצמית מכוונת היא כל ביטוי מילולי מכוון של חשיפה עצמית. חשיפה עצמית כללית היא כל אינפורמציה שהמטופלת מקבלת על המטפלת, בין אם דרך האינטרנט, דרך צורת הלבוש של האינטרנט או דרך מפגש איתה בסופרמרקט השכונתי.
- מתי יש יותר מדי חשיפה עצמית? כאשר חשיפה עצמית היא רק התחלה של עבירות אתיות כמו ניצול מיני. גם כאשר מטפלת מפטפטת יותר מדי על עצמה ומבזבזת בזה את זמנה היקר ואת כספה של המטופלת – זוהי חשיפה עצמית מוגזמת, גם אם ההגזמה היא בדרגה לא קשה. במצב כזה פציינטים מודעים ואסרטיביים יעזבו, וחלק יעזבו עם ייאוש לגבי האפשרות של טיפול בכלל לעזור להם.
- מתי יש פחות מדי חשיפה עצמית? כאשר מטפלת היא מרוחקת ויותר מדי שומרת על הכללים הפרוידיאניים. המטופלת תרגיש אז מדוכאת ומבודדת, ושאין לה סיכוי ליצור קשר משמעותי עם המטפלת, וגם מחוץ לטיפול.
- מתי חשיפה עצמית היא מתאימה וטיפולית? באופן כללי, אפשר לתאר את כמות החשיפה העצמית בעקומת פעמון, כשרוב המטפלים נמצאים באמצע, ובקצוות – אלו שמגזימים ואלו שממעיטים. חשיפה עצמית היא טיפולית כאשר היא מתחשבת וזהירה. מטפלים אחראיים בודקים את עצמם – האם הם הגיעו לאמצע החיובי של החשיפה העצמית המתאימה והטיפולית (ואולי לכן אני לומדת את הנושא, ומספרת עליו לכם…)
- בכל מקרה, אין נוסחה אחת לחשיפה עצמית שהיא מתאימה. לכל מטופלת נתונה, ביום נתון, ברגע נתון – יש צורך אחר לחשיפה עצמית של המטפלת. חשיפה עצמית טיפולית צריכה לעזור למטופלת לחוש נוח ולעזור ביצירת קשר טוב עם המטפלת.
בעיני, הסעיף האחרון הזה הוא באמת הסעיף החשוב ביותר, ומראה את הגמישות שנדרשת לה המטפלת בכל טיפול, בכל יום, בכל מצב. גמישות זו, לדעתי אני, צריכה לבוא לידי ביטוי בבדיקה פתוחה של המטפלת אצל המטופלת. אני לא פעם שואלת שאלות כמו: "האם חשת נוח עם מה שסיפרתי לך עכשיו על עצמי? מה זה עשה לך? מה היה טוב בזה ומה לא?"
היכולת לדבר על החשיפה העצמית ועל משמעותה עבור המטופלת יכולה להוסיף, להערכתי, למטופלת. היא תלמד כך לברר גם עם אחרים באופן פתוח אם מה שעשתה נכון עבורם, להביע ספקות וצורך להתחשב בזולת, וגם במידת הצורך – להודות בטעויות ולהשתדל להתחשב יותר בעתיד.
כל הזכויות שמורות למחברת.