ירדנה – מצב רוח רע
"זהו," היה כתוב במכתב שהגישה לי ירדנה, "הגיע הזמן שמישהו (מישהי, כנראה, ולא במקרה… ) יגיד משהו ממש אמיתי על גיל המעבר. מה למשל? שחרא להיות בגיל המעבר. שזה חרא לא להיות מישהי שמקבלת מחזור, ויכולה תמיד ללדת. שזה נאחס, פשוט נאחס ומגעיל ויבש לעזוב את הגיל הזה, שבו את פורייה, ושבו מכבדים אותך בגלל שאת יולדת ילדים. שבו את אוהבת את עצמך בגלל שאת יולדת ילדים.
הרי זו האמת על גיל המעבר, לא?
מה עוד אכתוב על גיל המעבר? שסתם מתייבשים לך הפנים יותר מדי, וגם הגוף, וגם הנרתיק?? מה טוב בגיל המעבר, שאת יותר קרובה למוות שלך? מה? מה כולם עושים כזו "מסיבה" מגיל המעבר? זה חרא של גיל, תגידו את האמת. כמו גיל ההתבגרות: אומרים שגיל ההתבגרות הוא משהו, כמו בשיר של נעמי שמר: "בסנדלים על גשר הירקון….הם בשישית ובינתיים…." – סתם גיל נוראי גיל ההתבגרות. טוב, לא רק נוראי, גיל גם מאושר וגם נוראי, הכל ביחד.
אולי אותו דבר אפשר גם לכתוב על גיל המעבר, שהוא גם מאושר וגם נוראי? אולי… אבל זה לא אותו דבר: שם יש עתיד, וכאן – מה יש? סוף שמתקרב? מה? מה? לא תשכנעו אותי שזה כייף. אני יכולה לקחת את כל הקוהוש השחור שבעולם (תוסף התזונה היחיד שנחשב עוזר בגיל המעבר – ר.ב.ד.) – ועדיין יהיה לי חרא, חרא, חרא. עדיין אשמע את המספר הזה עובר מעלי, כמו אוטו ענק שדורס אותי עם גלגלים ענקיים: ח-מי-שי-ם.
זה מה שיש לי לומר: חרא, חרא, חרא. אין כלום טוב בגיל הזה!"
ירדנה (שם בדוי) הגישה לי את המכתב הזה בתחילת הטיפול הפסיכולוגי.
"זה מה שיש לי לומר על גיל המעבר!" היא אמרה.
קראתי אותו מיד כשהגישה לי אותו, בתוך שעת הטיפול הפסיכולוגי, ונדהמתי. אהבתי מאוד את צורת הביטוי של ירדנה, שהיתה אכזרית וגם מצחיקה וגם כנה מאוד.
"ירדנה, ביטאת הכל כל-כך יפה!" אמרתי לה, והבטתי בעיניה בהבנה, כשאני מחייכת.