גיל עשרים ומשהו הוא גיל חשוב. זהו גיל שבו לוקחים החלטות גדולות לגבי החיים: מה ללמוד, במה לעבוד, כמה לחסוך ועם מי להינשא (ועם מי לא). גיל עשרים הוא גיל שבו אתה כבר לא בחסות הוריך, אבל בכל זאת הם משמשים לך משענת, ברמה כזו או אחרת.
בגיל עשרים ומשהו אתה בעצם בפעם הראשונה יוצא באמת אל העולם לבד. במובן מסויים, בגיל עשרים אתה בוגר מאוד, אבל אתה גם מאוד חדש בעולם המבוגרים. אתה בעצם, הכי צעיר שם…
בגיל עשרים ומשהו יש הרבה יותר בחירות מאשר בגיל העשרה לגבי לימודים, עבודה, זוגיות, מגורים כספים ועוד. הבחירות האלו הן מאוד מבלבלות, ויוצרות את הצורך לקחת החלטות. יחד עם זה, הבחירות האלו יכולות לאפשר לך לעמוד באתגרים קשים, ולהשיג הישגים חשובים.
ומדוע אני כותבת היום על גיל עשרים ומשהו?
אני כותבת על הגיל הזה, משום שהרבה צעירים בגיל הזה נוטים להגיע לטיפול פסיכולוגי אישי. מבחינתי, אני מנסה להבין מדוע הם פונים כל-כך הרבה לטיפול פסיכולוגי אישי בגיל הזה.
והתשובה הברורה שאני משיבה לעצמי היא, שבאמת בגיל הזה, אנחנו לראשונה עושים את צעדינו לבד בעולם המבוגרים. כל מה שעשינו עד עכשיו – עשינו כילדים של ההורים שלנו: גרנו אצלם, הקשבנו להם (או לא), חיינו בזכות הכסף שלהם, למדנו בבתי-הספר שהם רשמו אותנו.
בגיל עשרים ומשהו אנחנו עצמאיים יותר, והעצמאות הזו היא לא קלה.
העצמאות הזו דורשת מאיתנו יכולות, שלא תמיד יש לנו. היא מאתגרת, אבל גם מקשה.
ואני חושבת על צעירים וצעירות שהגיעו אלי לטיפול פסיכולוגי בגיל הזה, ועד כמה אני מרגישה שהם השתמשו היטב בטיפול הפסיכולוגי. עד כמה הטיפול הפסיכולוגי עזר להם לפרוש ולהבין באופן ברור מהם הקשיים שבפניהם הם עומדים. הטיפול נתן להם אוזן קשבת נייטרלית ומקצועית, שבפניה הם פרשו בחופשיות את קשייהם.
והטיפול הפסיכולוגי גם דרש מהם לענות על שאלות חשובות: מה אני באמת רוצה מחיי? מה מעניין אותי? מה אני אוהב באמת? איזו זוגיות אני רוצה שתהיה לי, ומתי?
והטיפול הפסיכולוגי גם הציב אותם בפני חולשות שלהם, שעד עכשיו הם איכשהוא הסתדרו איתן (או לא), אבל עכשיו הם בוגרים יותר להתמודד איתן, ולהשתדל לרכך אותן. הם היו צריכים להתמודד עם חולשות כמו: קושי לבחור ולקחת החלטות, קושי להבין מה אני רוצה, קושי להתמיד, פרפקציוניזם, ביקורתיות, רגישות-יתר ועוד.
אבל דווקא הדיבור הפתוח, החופשי, שנוצר בטיפול סביב החולשות שלהם – חיזק אותם. לדבר על החולשות זה לא אומר למחוק אותן מיד. אבל זה אומר להכיר בהן, לזהות אותן ללמוד דרכי התמודדות איתן.
אני לא רוצה להאריך ברשימה הזו יותר מדי, למרות שיכולתי לכתוב הרבה על הטיפול הפסיכולוגי בגיל עשרים ומשהו. אני רוצה שהרשימה תהיה קריאה עבור בני הגיל הזה, שחושבים על אפשרות לטיפול פסיכולוגי אישי. אני רוצה שהרשימה הזו תעזור להם להבין שטיפול פסיכולוגי אישי בגיל הזה יכול לתרום להם המון.
אז בהצלחה לבני העשרים ומשהו, ובהצלחה גם להוריהם ולכל המלוים שלהם, שלרוב מלוים אותם בדאגה, באהבה וברצון לעזור לעבור את הגיל הזה בהצלחה – עד כמה שניתן.