לפעמים נעים להיזכר, שאנחנו בני-אנוש ולא כל-יכולים. ושהרבה פעמים אנחנו לא מצליחים במה שציפינו מעצמנו סתם מפני שאנחנו אנושיים. ומפני שיש גבול ליכולות שלנו.
יש גבול ליכולת שלנו לשמור על דיאטה.
ויש גבול ליכולת שלנו להגיב בצורה מתאימה כשמרגיזים אותנו.
ויש גבול ליכולת שלנו להיות טובים ונדיבים.
ויש גבול ליכולת שלנו גם להצליח מקצועית איך שרצינו וכמה שרצינו.
ויש גבול ליכולת שלנו להרוויח כסף. ולהיות אוהבים ונאהבים.
שלא לדבר על הגבול ליכולת שלנו לחיות בלי סוף: אנחנו בני-אנוש, מתי שהוא יהיה גבול גם לחיים שלנו…
ולמה עוזרת ההבנה הזו, שיש גבול טבעי ליכולות שלנו?
לי נראה שהיא עוזרת לנו לסלוח לעצמנו ולא לכעוס על עצמנו יותר מדי כשמשהו לא הצליח לנו כמו שרצינו. וההבנה שיש גבול ליכולות שלנו גם עוזרת לנו לראות את עצמנו באור נכון ומדויק יותר, צנוע יותר, וזה תמיד טוב. וההבנה הזו גם עוזרת לנו קצת לצחוק על עצמנו, ועל שאיפותינו למושלם, לגבוה לטוב ביותר.
ויש כנראה גם גבול ליכולת שלי להגיע אליכם, כך שמה שרציתי לומר יובן וידבר גם אליכם. האם הגעתי אליכם? או אולי לא…?