אפתח בהודאה אישית: אף פעם לא ידעתי להצטלם טוב. אני פשוט יוצאת גרוע. בכל גיל – כמעט, בכל תסרוקת – כמעט, בכל משקל – כמעט…
היום למדתי להצטלם באופן פוטוגני. זה קרה מול חוף הים, כשביקשתי מבעלי היקר שיצלם אותי. והחלטתי שהפעם אני לא אתאמץ לעשות פרצוף מיוחד, או לחשוב על דברים מסוימים, או לעשות מדיטציה להבעת הפנים שלי. פשוט אעמוד איך שאני. שייצא לי איזה פרצוף שייצא לי. ובעלי צילם.
אתם יכולים לראות כאן חלק מהתמונות.
אבל התמונות הן לא העיקר. מה שחשוב הוא היכולת להרשות לעצמך לא להתאמץ. להיות עצמך – עם כל חוסר-המושלמות. גם בטיפול הפסיכולוגי אנשים מגיעים ליכולת הזו: להשתחרר, לא לפחד, להראות לעולם את הצדדים הפחות מוצלחים שלהם. נשים רבות עוברות את התהליכים האלו בטיפול הפסיכולוגי, וגם גברים רבים.
ולשם המחשה, הבאתי חלק מהתמונות.
התמונה הזו, למשל, צולמה עוד בבית-הקפה, על-ידי בעלי, בלי שהרגשתי:
והתמונות האלו צולמו כבר על חוף הים:
והתמונה הזו יותר רצינית, אבל זה גם כנראה חלק שלי…
האם אתם יכולים לשתף אותי בחוויות דומות שעברתם, שבהן השתחררתם מחוקים פנימיים, שכבלו אותכם ללא צורך? מה עברתם אז? איך השתניתם? כתבו כאן למטה, בתחתית העמוד. אשמח לקרוא את תגובותיכם!
לאתר מרתק ומלא עניין