יצאתי מפגישה של טיפול משפחתי והרגשתי טוב. בני המשפחה אמרו בסוף הטיפול, שגם הם הרגישו שזו היתה פגישה טובה. קרה משהו חשוב בפגישה שלהם: הם דיברו בשקט אחד לשני. הקשיבו אחד לשני עד הסוף. הם לא דיברו בשקט סתם כך – אני גרמתי להם לדבר בשקט ובאופן מסודר. אני לא נתתי לבן משפחה אחד להתפרץ לדברי השני. אני שמרתי על הסדר בשיחה בטיפול המשפחתי הזה.

וזה עבד יופי. הסדר והשקט הזה בשיחה עזרו מאוד. בני המשפחה אמרו בטיפול המשפחתי הזה דברים מהלב אחד לשני, והאחרים היו חייבים להקשיב. בסוף הפגישה אמרתי להם, שראיתי היום כמה טוב יש במשפחה הזו.

זה קורה לא פעם בטיפול זוגי, וגם בטיפול משפחתי – שעצם השיח הטוב בין בני-הזוג או בני בני-המשפחה הוא הדבר החשוב ביותר בטיפול.  אני כבר לא צריכה לעשות עוד הרבה מעבר לכך. ברור, שבמשך הפגישה אני שואלת שאלות, ואומרת את דעתי – אם יש לי דיעה, ואני גם מסכמת את הפגישה ואומרת מה התרשמותי ממה שקרה. אבל החלק המרגש ביותר בפגישה והחשוב ביותר הוא עצם השיחה שהתרחשה בין אנשים שחיים ביחד, ולא יודעים איך לתקשר בצורה שקטה ונעימה ואכפתית.

וה"שיטור" המנומס שלי בטיפול הזוגי או המשפחתי מאפשר להם את הקשר הזה. את הקשר ביניהם, שהם לא הצליחו להרגיש לפני כן. לפני כן הם הרגישו זעם, וכעס, ותיסכול. ותחושות שלא מבינים אותם. ומדובר על תחושות חזקות מאוד של כעס וקיפוח, לא סתם תחושות. אבל כשמדברים ומקשיבים אחד  לשני בסדר ובנימוס, גם אם זה לא קל – פתאום יש מקום למשהו אחר: להבנה. להבנה שהאחר דווקא מבין אותך ורוצה לבוא לקראתך יותר ממה שנדמה לך. לחיבה. לרגיעה. לנכונות לתת לתהליכים זמן. להחלטה להיות ביחד, גם אם קשה קצת.

אז טיפול משפחתי וטיפול זוגי אינם טיפולים פשוטים. צריך מיומנות מקצועית כדי לנהל אותם, וגם נכונות מצד הזוג או המשפחה – להשתתף בהם.

אבל הטיפול המשפחתי והטיפול הזוגי יוצרים  חוויה מיוחדת במינה. הטיפולים האלו יוצרים התרחשויות מיוחדות וטובות – כך שיש ממש תחושה, שמשהו נפלא קורה שם. ממש משהו נפלא.

ואני יוצאת מהפגישות האלו בתחושה מיוחדת. ומה שחשוב הוא, שהמשתתפים בפגישות הטיפול המשפחתי או הטיפול הזוגי מושפעים ממה שקרה בפגישה. הם חוו משהו אחר. והם בדרך כלל מנסים להמשיך ולשחזר את החוויה הזו, של השיחה המקשיבה, השקטה יחסית – בבית. שם הם ממשיכים לדבר, ולהקשיב ולראות אחד את השני.

כי מחלוקות במשפחה ובזוגות תמיד יהיו. השאלה אם אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו את הקשב הזה, שיראה לנו, שהזולת הוא לא כזה נורא. שאפשר לגשר על פערים ועל אי-הסכמות. שאפשר למצוא דרך ביניים, שבהם כל הצדדים יהיו מרוצים יחסית, ויתאפשר המשך יחסים נעימים ומגדלים יחד.

אבל לשם כך צריך באמת לפנות לעזרה לפעמים. צריך לפנות למישהו מקצועי שיראה לך איך אפשר אחרת להקשיב, לפעול ולהתקיים בתוך זוג או בתוך משפחה.

רחל בר-יוסף-דדון הוא פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "93 כלים לאושר"