שלווה וטיפול זוגי זה לכאורה דברים סותרים. בטיפול זוגי יש הרבה סערות וכעסים. כולם רוצים שתהיה שלווה, אבל לא קל להביא אותה. ולא במקרה צבעתי את האותיות של רשימה זו בכחול – צבע המסמל שאיפה לשלווה.
מה יכול להביא שלווה לזוגיות? גישתה של סו ג'ונסון, הנקראת טיפול זוגי ממוקד-רגשית emotionally-focused couple therapy, מבהירה את הדרך שלה להבאת שלווה: אמפתיה מצד הפסיכולוגית כלפי שני בני-הזוג. סו ג'ונסון, שיצרה את שיטת הטיפול, מביאה את העקרונות הבסיסיים של הטיפול שלה מקרל רוג'רס. רוג'רס היה פסיכולוג ידוע, שיצר שיטה שנקראת client-centered therapy. בגישה שלו יש מקום מרכזי לאמפתיה ולכבוד הבסיסי לפציינט, או כפי שהוא קרא לו – לקליינט. הוא דגל בשיקופים אמפתיים ככלי חשוב להתקדמות בטיפול. הוא גרס, כחלק ממסורת הגישות ההומניסטיות, שלכל אדם יש צורך טבעי להתקדם לקראת ריפוי, ולכן אינך צריך לשכנע אדם בטיפול להשתנות. אם תיתן לו את האפשרות לבטא את עצמו, ותהיה אמפתי לתחושותיו ועמדותיו – הוא כבר ימצא את הדרך שלו לשינוי ולריפוי. האני הבריא והחיובי שלו יוכל כך להתפתח. גישה דומה היתה גם להיינץ קוהוט, פסיכואנליטיקאי, שאחריו התפתח זרם שלם, שנקרא self-psychology.
ג'ונסון משתמשת בשיטה המקבלת הזו דווקא בטיפול זוגי, שבו עולים לא פעם רגשות חזקים, ואי-קבלה: אי-קבלה של הזוג אחד את השני, ואי-קבלה של האדם את עצמו ואת רגשותיו – כפי שהוא ביחסים הזוגיים. חייבים לציין, בהקשר הזה, שהטיפול הזוגי בראשיתו החל כטיפול שהוא יותר קוגניטיבי-התנהגותי, שבו ניסו לעבוד עם תפיסות פנימיות והתנהגויות שגויות של בני-הזוג ולשנות אותן, כך שג'ונסון, בשלבה טיפול רוג'ריאני אמפתי כל-כך – הביאה כיוון אחר לתחום.
ג'ונסון גורסת, שלא רק שחשוב שהפסיכולוגית תהיה אמפתית לרגשות של כל אחד מבני-הזוג, אלא גם שתביא להעצמה של החוויות האלו – כשהיא משקפת אותם. מכך נגזר גם שם הטיפול – טיפול ממוקד – רגשית. במובן זה ג'ונסון מביאה לטיפול הזוגי עיקרון חשוב: ככל שהעוררות הרגשית בטיפול היא גבוהה יותר –כך הטיפול יעיל יותר. את העיקרון הזה אנחנו רואים בגישות טיפול נוספות – כמו הסכמה-תרפיה, חשיפה-עצמית של המטפל, או טיפול העוסק ביחסים שבין המטופל למטפל. כל הגישות האלו גורמות לעוררות רגשית חזקה יותר של המטופל, ומגדילות את יעילות הטיפול.
בנוסף לגישה האמפתית, הנותנת דגש חזק לרגשות הזוג – משלבת ג'ונסון גישה נוספת, והיא הגישה המערכתית של וואצלאוויק ומינושין. הגישה הזו היא גישה שהיתה בבסיס הטיפול המשפחתי, שהתפתח בשנות השישים והשבעים. בגישה זו רואים ב"פציינט" לא את האדם היחיד, או התנהגות מסויימת – אלא את כל המערכת. לפי גישה זו אין אדם אחד שגורם לבעיות – אלא כל חלקי המערכת תורמים את חלקם להיווצרות הבעיה. ואפילו אי-אפשר לומר "מי מתחיל" את הבעיה, כפי ששואלים הילדים: "מי התחיל?". לפי הגישה המערכתית שאלה כזו היא כמו לשאול "מה קדם למה – הביצה לתרנגולת או התרנגולת לביצה?". אין פה מי שמתחיל – כולם אחראיים לבעיה. במובן הזה – שינוי קטן בטיפול אצל כל אחד מחלקי המערכת, כלומר אצל כל אחד מחברי הקבוצה (זוג או משפחה או צוות בעבודה) – יביא כבר לדפוסים אחרים של פעולה ולשינוי חיובי.
בשילוב של שתי גישות אלו יצרה ג'ונסון גישה לטיפול זוגי שהיא יעילה – כך לפחות מראים המחקרים. ואין לזלזל במחקרים בתחום הזה של טיפול זוגי – מפני שהתוצאות של טיפול זוגי בדרך כלל אינן מעודדות במיוחד, כפי שמציין זאת חוקר הזוגיות ג'ון גוטמן.
אבל התחלתי את הדיון המלומד הזה בשאלה על שלווה בטיפול זוגי, ומה יכול להביא לשלווה ביחסים הסוערים. האמפתיה וההקשבה המלאה של הפסיכולוגית לכל אחד מבני-הזוג – הם שמורידים מעוצמת הרגשות הקשים, ומביאים שלווה. זהו בעצם שינוי חשוב בזוגיות. שלווה במקום שבו היו רגשות סוערים – זה מה שאנחנו מקוים לו ושואפים אליו, ועל כך יעידו גם המסורות הבודהיסטיות.
ומדוע כתבתי היום את הקטע הזה עבורכם, קטע שהוא אינפורמטיבי יחסית?
אולי כי אני עצמי יצאתי עכשיו מטיפול זוגי, שבו נוצרה שלווה היכן שהיה כעס. והשלווה הזו שימחה אותי מאוד. לא רציתי, כמובן, לספר על הטיפול עצמו, אבל כן לספר על עקרונות בטיפול זוגי, ובטיפול בכלל – שיכולים להביא לשינוי.
אשמח לשמוע את תגובותיכם על מה שכתבתי – האם יש לכם הערות, שאלות, והאם הקטע שכתבתי היה אינפורמטיבי מדי, או שהוא נתן לכם מידע חשוב ומעניין.