אולי הייתי בלתי-נסבלת לאחרונה…?

אולי הייתי מאנית, פטפטנית ללא תקנה, שתלטנית?

אולי סירסתי אותך, כעסתי עליך, סגרתי לך טלפונים בפרצוף…?

זהו, עכשיו נרגעתי טיפה….

רק עד הפעם הבאה, אתה יודע…

אני צוחקת – אני אשתנה..

אשתנה טיפה, אתה יודע…

אתה לימדתי אותי באידיש לומר לעצמי:

נישט צ’ו…

ואני לא מאמינה, אבא יקר שלי, אהוב שלי,

שומר הראש היקר והמרגיז שלי כבר הרבה שנים –

שאני כותבת על כל זה כאן, אתה מבין…

כי אתה הרי שונא, ממש שונא פרסום…

למרות שאתה זקוק לו לא פחות ממני…

להתראות, אבא יקר שלי,

אבא אהוב, פגוע, מופרע, מרגיז ויקר שלי –

אני מחכה לך.

אבל לא במאה שערים, אבא, אני מחכה לך.

אני מחכה לך כאן, באשדוד.

[זה הבית שלי.

כאן ילדתי ילדים. כאן אני עובדת.

כאן כואב לי. כאן אני משתגעת לפעמים. ואחר-כך חוזרת להיות אני.

אני הבת שלך.

אני,

רחל בר-יוסף-דדון,

פסיכולוגית קלינית מצחיקה ופטפטנית ומביישת

הבת של חמוטל ויוסי בר-יוסף

הנכדה של יהושע בר-יוסף זכרונו לברכה

זו שכל-כך כל-כך זקוקה לפרסום, הכרה ואהבה.