לפעמים אנחנו שופטים את עצמנו ודורשים מעצמנו להגיע גבוה יותר. להצליח יותר.

אבל לפעמים אנחנו שופטים את הקרובים לנו, וכועסים על כך שהם אינם מגיעים ל”יותר”, שאינם מתאמצים ו/או מצליחים להגיע ליותר. אנחנו מתרעמים על כך שהבעל שלנו אינו שומר יותר על בריאותו. על כך שהילדים שלנו אינם מקבלים ציונים גבוהים יותר בבית-הספר. אנחנו מזועזעים מכך שהבת שלנו אינה שומרת על החדר שלה (או הבית שלה) מסודר ונקי יותר. על כך שהיא אינה רזה יותר.

ואי-שביעות הרצון שלנו מציקה לנו. אי-שביעות הרצון שלנו מציקה גם לקרובים לנו, שמהם איננו מרוצים.

אבל בואו נחשוב על עצמנו: האם היו דברים שדרשו מאיתנו, ושבהם לא הצלחנו לגמרי? שעמדנו על זכותנו להישאר בינוניים באותו תחום: שעמדנו על זכותנו לא לעשות תואר שלישי, כי זה לא מעניין אותנו. שעמדנו על זכותנו להיות מלאות, ולא רזות. שעמדנו על זכותנו להרוויח רק כמה כסף שנוח לנו. היו מצבים בהם גם אנחנו לא רצינו או לא יכולנו להצליח יותר. הספיקה לנו הבינוניות. כעסנו כשדרשו מאיתנו יותר.

בספרו הידוע של Burn, Feeling Good, הוא מציע אמירה חשובה מונעת-דיכאון: “Dare to be average”.

האם אנחנו מוכנים שהקרובים שלנו יהיו average, שלא יגיעו לגדולות בתחומים מסוימים, שחשובים לנו מאוד?

השאלה הזו גורמת גם לנו למחשבות מעניינות.

ספרו לי אם הרשימה הזו עניינה אתכם, אשמח לשמוע (או לקרוא…).

One comment

  1. רשימה מאד מאלפת, מאירת עיניים ומחשבה. קשה לחיות עם בני משפחה (הורים, בני זוג) שאינם מרוצים מההשגים שלך ומשדרים לך לחץ להיות יותר. הרי לפעמים ההשגים ואי-ההשגים הם חלק בלתי נפרד מהאישיות. כנראה שיש אנשים שההשגים של ילדיהם ושל בן-זוגם הם מקור הרגשת הערך שלהם, וקשה להם לוותר על זה.
    מצד שני, לא טוב גם לחיות עם בן זוג או הורים שאינם מעודדים אותך לצמוח, ומעדיפים שלא יהיו לך הישגים, שעלולים להיות מקור כוח ועליונות. גם חוסר התעניינות בהשגים שלך מצד הורים או בני זוג יכול להיות מאד מתסכל. אז כמו בכל דבר כנראה שגם בתחום זה הסוד חבוי במינון, בנימה ובאופן שבהם הדברים נאמרים.
    דבר נוסף: הרי השגים יכולים להיות בכל מיני תחומים, ולא טוב אם בני זוג או הורים מודדים אותך רק לפי ההשג החשוב בעיניהם, שוכחים שיש לך השגים אחרים, ושוכחים גם שאהבה היא בכלל לא פונקציה של השגים.

    חמוטל

התגובות סגורות.